לפני כשבועיים המתינו אביטל עפג'ין ובתה לרופא בקניון 'חוצות' באשקלון, אבל אז נפל טיל הגראד שקטע את שגרת חייהן.
הטלפון בביתה של פנינה שלומי, תושבת אשקלון, צלצל שוב ושוב. מעבר לקו היתה שמחה, הדודה מנתניה שניסתה לברר מה שלום בני משפחתה. "שמעתי שהיה כרגע פיגוע באשקלון, מה שלומכם?", היא שאלה בדאגה. פנינה ענתה בשלווה שהכל בסדר, מתוך הנחה שאם לא נשמעה התראת 'צבע אדום', כנראה טיל הגראד נפל בשטחים פתוחים.
אביטל, האם: "ישבתי עם תאיר בפרוזדור ההמתנה לחדר הרופאה שלי בקניון. שאר החולים סיימו, ועמדתי להיכנס לחדר. לפתע, בשבריר שנייה, הכל הפך לעיי חרבות. מצאתי את עצמי שוכבת בחושך, מלאה בדם, ומסביבי ערימות אבנים וקרשים. העיניים שלי היו פקוחות, אך לא ראיתי כלום. ואז הקב"ה ריחם עליי, ופקח עבורי את עין ימין כדי שאוכל למצוא את תאיר. ראיתי אותה שרועה ושותתת דם, ובכוחות על-טבעיים שלפתי אותה מבין ההריסות, וצרחתי לעזרה"
"הודיעו שהנפילה היא בתוך הקניון", התקשרה שוב הדודה שמחה לאחר מספר דקות, כשהיא מתעקשת לברר מה מצבם. באותה עת שמרה פנינה על נכדה רואי בן השמונה חודשים, בעוד בתה אביטל בת ה-24 הלכה לקניון 'חוצות' בעיר עם תאיר בת השנתיים וחצי.
"אביטל הלכה לבדה או לקחה איתה את הילדה?", המשיכה הדודה לשאול בחשש לאחר ששמעה באמצעי התקשורת על פציעה קשה של אם ובתה. פנינה, שפחד החל לנקר בלבה, ניסתה להתקשר לטלפון הנייד של בתה, אך לא היתה שום תשובה. היא הוציאה את ראשה מבעד לחלון, וראתה פטריית עשן גדולה מיתמרת מכיוון הקניון. מיד הזעיקה את בעלה ואת חתנה עדי, והם נסעו בחשש לקניון.
"כשהגענו לקניון היתה המולה גדולה. אנשים רצו לכל הכיוונים. היו צעקות ובכי. כוחות הביטחון לא איפשרו לנו להיכנס לתוך הבניין, והיפנו אותנו לבית-החולים ברזילי, לשם פונו כל הפצועים", מתארת הסבתא את רגעי חוסר הוודאות הקשים. "ראינו שהרכב שלה נמצא בחנייה. זה היה סימן לא טוב עבורנו, ומיהרנו לבית-החולים.
"נכנסנו לחדר האוכל של בית-החולים, שם ריכזו את הפצועים. היו שם בערך מאה איש. היה בלגן, רעש וזעקות כאב. אני עברתי בהיסטריה ממיטה למיטה, וקראתי בקול: 'אביטל! אביטל!', ציפיתי כבר לפגוש אותה".
לבסוף אותרה הנכדה הקטנה תאיר בחדר אחר, מטופלת בידי הצוות הרפואי. "התקרבתי אליה ובקושי יכולתי לזהות אותה. היא שכבה מלאה בדם. היא ראתה אותי ולחשה לקראתי בכאב: 'תאתא'. נישקתי אותה ובכיתי".
חמורי סבר הסבירו הרופאים לבני המשפחה שמצבה של תאיר מוגדר קשה מאוד ולא יציב. הם הפגישו את בני המשפחה עם אביטל, שהיתה אף היא במצב קשה ביותר. "אביטל נראתה נורא. היא היתה נפוחה, מלאה בדם, עין שמאל שלה נפוחה, הראש שלה דימם. היא היתה עם קרע במעיים ורסיסים בכל חלקי הגוף, ומה שהיה לה לומר לי באותם רגעים היה: 'אמא, אל תדאגי, בעזרת ה' יהיה בסדר'. התפעלתי מתעצומות הנפש שלה ומהאמונה החזקה שלה".
סבא שלום, בעלה של פנינה, שראה את בתו ונכדתו במצבן הקשה, החל לזעוק ולהתייפח. "בעלי היה היסטרי. הוא לא הפסיק לבכות. הבנתי שעליי לאגור כוחות, להיות חזקה למענם, ולהרגיע את כולם", היא נזכרת.
הרופאים הודיעו שעקב מצבן החמור, אביטל ותאיר מוטסות באופן מיידי לבית-החולים תל-השומר, להמשך טיפול. בתל-השומר הן עברו סדרת ניתוחים דחופים, וכיום כל אחת מהן נמצאת בעיצומו של תהליך ארוך ומורכב של החלמה. מאז יום הפציעה מדלגים בני המשפחה בין המחלקות השונות בהן אביטל ותאיר מאושפזות, ולא משים ממיטותיהן, במסירות רבה, לאורך כל היום והלילה.
כיצד מתמודדת תאיר הקטנה עם הטראומה שעברה?
"במשך עשרת הימים הראשונים תאירי היתה בלי מצב רוח. היא שכבה כואבת, מכונסת בתוך עצמה. היא היתה מחוברת למכשירים, פצועה ושותקת, ורק בכתה בלי הפסקה. אבל בימים האחרונים תאיר התחילה לדבר, והיא מפתיעה את כולנו בבגרות שלה".
מה היא אמרה?
"תאיר היא ילדה מיוחדת ושמחה, עם אוצר מילים עשיר לגילה. בדרכה, היא מנסה לעכל את מה שעברה. היא פנתה אליי ואמרה: 'תאתא, גשם גשם ובום טראח, מכה תאיר בראש. תאתא, איפה אמא? איפה נעליים תאיר?'. באותו רגע הבנתי שהיא קלטה הכל. יותר מכך: היא התחילה לצעוק 'הצילו', וכששאלתי אותה 'מי אומר הצילו?', היא ענתה: 'אמא'. אנשי המקצוע רואים בתגובות שלה התמודדות בריאה עם המצב".
תאיר ראתה את אמא שלה מאז הפציעה?
"אביטל שוכבת ביחידת הטראומה ואין אפשרות להכניס אליה את הילדים, אבל לפני כמה ימים הרגשתי שכדאי שתאיר לפחות תשמע שאמא שלה קיימת, ונתתי לה לדבר עם אביטל בטלפון. שתיהן התרגשו מאוד מהשיחה. אנחנו מקווים שבקרוב הן תוכלנה להיפגש".
"ימים לא קלים עוברים עלינו, אבל כשאני רואה את מצבה של תאירי עכשיו, ביחס למה שהיה בהתחלה, אני מודה לקב"ה", מוסיפה הסבתא. "כשתאירי הגיעה לבית-החולים, היא היתה במצב קריטי והצוות הרפואי דיבר איתנו על סכנה ממשית לחייה. ההחלמה שלה היא מעל למצופה. נס גלוי. זו בפירוש כוחה של התפילה. כל עם ישראל התפלל למעננו. שמעתי שבמירון תלו שלטים עם השמות לתפילה, בירושלים התארגנו לאמירת תהילים לרפואתן, ואפילו באומן נערכו תפילות לשלומן. ברוך ה', תפילות אינן שבות ריקם".
"הרופאים נדהמו לנוכח הנס"
ראשי | הפצה | אודות | בין לקוחותנו | סקר TGI
