כשאברהם אבינו ראה מרחוק את ההר בארץ המוריה, שם נצטווה להעלות את בנו עולה לה', הוא ראה מולו הר ככל ההרים: הר שראשו מחודד ומורדותיו משופעים, בדיוק כפי שילדים מציירים הר. צורתו זו של ההר עד ימיו של הורדוס.


עו"ד ישראל כספי, תושב הרצליה, שמע על הסיפור של הארכיאולוג צחי צוויג, והציע רעיון: להחתים עצומה מקיר לקיר, הקוראת להפסיק את הרס העתיקות בהר הבית. כספי עמל רבות על העצומה במשך מספר חודשים, והצליח לרכז חתימות – מהשמאל הקיצוני עד החרדים. כך חתמו זה לצד זה עמוס עוז, א"ב יהושע ומוסי רז, לצד הרב בני אלון וחברי כנסת חרדים. צוויג אומר שבתולדות הציונות לא היה מסמך שסביבו שרר קונצנזוס כזה: "אפילו על מגילת העצמאות לא חתמו החרדים, וגם למנחם בגין לא ניתן לחתום עליה. חוץ מראש הממשלה, כמעט ולא היה אדם באליטה התרבותית בארץ שלא חתם על העצומה"
המלך האכזר והשנוא על עמו, ששלט בחסדם של אדוניו הרומאים, לא מוזכר לחיוב פעמים רבות אצל חז"ל. יוצא דופן הוא יחסם של חכמינו אל בניינו המחודש של בית-המקדש, עד שהמבנה המפואר נקרא על שמו: 'בניין הורדוס'. מתוך מטרה ליישר את הר הבית ולהגדיל את שטחו, בנה הורדוס בקצותיו של ההר קמרונות אדירים שנועדו ליצור הגבהה מהירה וקלה יחסית של ההר.

אחד המבנים המצויים בדרום ההר הוא מבנה אורוות שלמה. מבנה זה שוכן, ככל הנראה, במקום בו שכן בימי הורדוס הסטיו המלכותי (מבנה סגור שלאורכו שדרת עמודים). אורוות שלמה – לא רק שאינן מימי שלמה, אלא שאזור זה של הר הבית כלל לא היה קיים בזמנו.

בשנת ד' אלפים תשצ"ג (1033) התחוללה בהר הבית רעידת אדמה גדולה, שגרמה למבנים שבאזור הרגיש של הר הבית, האזור הדרומי, להתמוטט. שליטי הארץ באותה תקופה היו הח'ליפים הפאטימים המוסלמים שישבו במצרים. הפאטימים הקימו את המבנים, שהתמוטטו מחדש. אחד המבנים שהוקם ונמצא במתכונתו זו עד היום הוא אורוות שלמה, שממדיו הם 60X80 מטרים, ולא ברור איזה שימוש עשו בהן מקימיהן המוסלמים.

כשישים שנה מאוחר יותר, בשנת ד' תתנ"ו (1099), נערך מסע הצלב הראשון, והנוצרים האירופאים כבשו את ארץ ישראל. הם החליטו שמסגד אל-אקצה שבדרום הר הבית הוא מקדש שלמה. זיהוי מוזר זה הוביל אותם לטעות הבאה, כאשר קראו למבנה הסמוך בו שיכנו את סוסיהם 'אורוות שלמה'.

לאחר קרב קרני חיטין, בקיץ שנת ד' תתקמ"ז  (1187), כבש השליט המוסלמי צ'לאח א-דין את רוב ערי הארץ. הוא החליט להוציא את מבנה אורוות שלמה משימוש, למלא אותו בעפר, ולסתום את פתחיו. במצב זה הוא נותר למעלה מ-800 שנה.
הסכמי הקבע ההולכים ומתקדמים בין מדינת ישראל לרשות הפלשתינית המריצו את הפלשתינים לקבוע עובדות מוסלמיות על ההר.

בשנת ה'תשנ"ו (1996) החליט הווקף המוסלמי לשפץ את אורוות שלמה ולהפוך אותן, כנראה לראשונה בתולדותיהן, למסגד. אנשי הווקף פינו את שפכי העפר שהיו במקום, ריצפו את המקום מחדש, וטייחו את הקירות. מגעים שנוצרו בתחילה עם רשות העתיקות טורפדו בהמשך, עם פרוץ אירועי מנהרת הכותל, ככל הנראה בהוראת ערפאת. כך נוצר מצב בו עבודות בינוי באתר ארכיאולוגי בעל חשיבות מכרעת כמו הר הבית נעשו ללא פיקוח ארכיאולוגי.

שפכי העפר פונו לחלקו המזרחי של ההר. המסגד שנבנה במקום קיבל את השם אל-מרוואני, על שם אחד הח'ליפים המוסלמים בימי ראשית האסלאם. כשהעבודות במקום, שיש לציין שהנו תת-קרקעי, הסתיימו, הפך מסגד אל-מרוואני למסגד הגדול בישראל, ובו מקום לעשרת אלפים מתפללים.

אהוד ברק: קחו את העתיקות שלנו

הווקף המשיך בניסיונותיו לקבוע עובדות בהר. הפעם עמד על הכוונת המבנה התת-קרקעי השוכן מתחת למסגד אל-אקצה, מאחורי השער הכפול שבכותל הדרומי של חומת הר הבית. במבנה זה יש שרידים אותנטיים מימי בית-המקדש השני, כולל כיפות ועיטורים הרודיאניים. גם מבנה זה הפך למסגד.

כיוון שמסגד אל-מרוואני, הנמצא באורוות שלמה, הנו מסגד ענק ותת-קרקעי, ביקשו ראשי הווקף ליצור לו פתח חירום. בשנת תשנ"ט (1999), הם חפרו במקום בור ענק שמימדיו 36X43 מטרים, בעומק של 12 מטרים. נוטים לחשוב שהווקף לא שאל את ממשלת ישראל, אולם מסתבר שהווקף דווקא מכיר בריבונותה של מדינת ישראל על הר הבית. מי שכנראה פחות מכיר בה זו כנראה ממשלת ישראל עצמה. מסתבר שהווקף קיבל אישור בעל-פה למעשיו מראש הממשלה דאז, אהוד ברק.

הארכיאולוג צחי צוויג אומר כי מתן אישור לבצע עבודות בינוי ללא פיקוח ארכיאולוגי, במקום שמוגדר על-פי חוק כאתר ארכיאולוגי, מהווה עבירה על החוק.

בתוך יום וחצי הוציאו הערבים כמות עצומה של עפר – 6,000 מטרים מעוקבים. צוויג אומר כי עבודה בהיקף כזה, שהיתה מלווה בפיקוח ארכיאולוגי, היתה אורכת מספר שנים: "ארכיאולוגים צריכים לתעד מהיכן הגיע כל ממצא ומאיזו שכבה, ובנוסף, עליהם גם לשמור שהשרידים לא יינזקו".

כמויות העפר העצומות היו חייבות לצאת מהר הבית. בתחילה פונה העפר למזבלה העירונית של ירושלים באל-עזריה (בדרך למעלה אדומים), שם התערבב עם אשפה. "יהודה עציון, שעקב אחרי הנעשה", מספר צוויג, "שוחח עם מנהל המזבלה והבהיר לו את חשיבות העפר. את המשאיות הבאות כיוון המנהל לאזור נקי".

מלבד המטרה לקבוע עובדות בהר הבית, ראה הווקף חשיבות גדולה בהעלמת עובדות שהיו בהר הבית ושהפריעו להפיכתו למקום מוסלמי טהור. צוויג מספר כי לווקף יש מטרה משנית: לנקות את ההר משרידים יהודיים ונוצריים, ולהפוך אותו להיות מוסלמי, "כפי שתמיד היה".

"בעשרים השנים האחרונות, התפתחה בקרב הערבים טענה שהמבנים הראשונים שהיו אי פעם על הר הבית הם מוסלמיים. הם טוענים בעקשנות, ואפילו מאמינים בכך, שבית-המקדש היהודי לא שכן מעולם על ההר הזה, אלא במקום אחר. יש להם אפילו ראיה: 'עובדה, לא נמצאו שרידים ארכיאולוגיים של בית-המקדש'. בוודאי שלא נמצאו יותר מדי שרידים כאלה, כי הם לא נותנים לחפור שם. וחוץ מזה, נמצאו שרידים, כמו למשל הכתובת המפורסמת ביוונית (שנתגלתה ב-1871 באזור הר-הבית ונמצאת היום במוזיאון באיסטנבול), שככל הנראה, היתה במקור על הסורג שהקיף את המקדש ואסרה על נוכרים להיכנס פנימה. מלבד זאת, כל השרידים שנתגלו סביב ההר מעידים על כך שההר תפקד כמרכז הווי החיים של העיר ושל הארץ כולה".

מסתבר שטענה זו של הערבים מנוגדת לנאמר בקוראן ובמסורת המוסלמית אודות מקדש שלמה, ואפילו מנוגדת לחוברת שהוציא הווקף עצמו בשנות העשרים של המאה ה-20. "השיעים, בעיקר אלו מאזור פקיסטן ואפגניסטן, שהיו אויביו של הח'ליף שהקים את כיפת הסלע בסוף המאה השמינית, טוענים עד היום שצריך להרוס את המבנה של אל-מלאכ (כיפת הסלע, י"י) ולהקים את מקדש שלמה", אומר צוויג.

הערבים משמידים ראיות 


צוויג נתבקש להגיע ל"שיחה" עם מפקד היחידה למניעת שוד עתיקות ברשות העתיקות. בתחילה השיחה נוהלה באווירה חברית, אך פתאום השתנתה האווירה, והמפקד החל לתחקר אותו על חפירה אחרת, שלטענתו היתה שלא כחוק. נעשה חיפוש בביתו של צוויג, ואיימו עליו כי ייעצר. "במשך שלושה חודשים הפעילה רשות העתיקות יחידה של שמונה אנשים במטרה לגלות מערה שכביכול ערכתי בה חפירת שוד. כדי להפליל אותי, הרשות הפכה עבריין שהתגורר ליד אותה מערה וחפר בה – לעד מדינה נגדי". נגד צוויג הוגש כתב אישום, אך השופטת הבינה שזו חקירה פוליטית, והמליצה למדינה למשוך את התביעה בחזרה
כשנהגי המשאיות הערבים, שעשו את עבודתם בהתנדבות, הבינו שאין טעם לנסוע עד המזבלה, כי ממילא השרידים לא יושחתו שם, הם החליטו לחסוך זמן ודלק ולשפוך את העפר במקום קרוב הרבה יותר – בנחל קדרון. העובדה שמדובר בגן לאומי מוכרז, לא הפריעה לווקף לארגן מבצע בן לילה אחד, בו מאה משאיות פינו כמות עפר גדולה לנחל קדרון. בחודשים שלאחר מכן הווקף המשיך לפנות לשם עפר.

צוויג, שבאותם ימים היה סטודנט בשנה השלישית ללימודי ארכיאולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, שמע ידיעה קטנה בעניין הוצאת עפר מהר הבית בערוץ 7. באותה תקופה הוא השתתף, במסגרת לימודיו, בסמינריון של ד"ר גבי ברקאי, וחשב שיהיה מעניין לבדוק את החרסים שנמצאים בעפר מהר הבית. הוא ניסה לאתר את המקום באמצעות נדב שרגאי מ'הארץ' ויהודה עציון. במסגרת החיפושים התוודע צוויג לאדם שעבד עם הערבים בהוצאת עפר מההר. "הוא סיפר לי שתוך כדי החפירות נתגלתה כתובת בכתב עברי קדום. לא הייתי מתייחס ביותר מדי רצינות לדבריו אלמלא הוא הוסיף שהיה שם גם כוכב מחומש. הבנתי שהאיש ראה נכון. זו היתה כתובת מהתקופה ההלניסטית (תקופת שלטון יוון ובית חשמונאי), שחשיבותה בוודאי גדולה מאוד". מקומה של הכתובת הזו לא ידוע, וספק רב אם היא עודנה קיימת.

לצוויג נודע שאת העפר הערבים שפכו בדליים בבית-הקברות המוסלמי שבנוי על המדרון המזרחי של הר הבית (באזור שער הרחמים). לשם, הוא הבין, כבר יהיה קשה להגיע, וויתר על הרעיון.

שבוע מאוחר יותר נעשה פינוי העפר מהחפירה הגדולה של פתיחת פתח החירום. צוויג תיאם עם עציון, והם הגיעו לנחל קדרון. בעודם עורכים בדיקה קצרה של העפר, הגיעו למקום נערים ערבים, ואיתם נציג הווקף, שהחל לאיים עליהם שאם לא יסתלקו מן המקום, הוא יזעיק את המשטרה. "קיבלנו אישור מאולמרט (שהיה אז ראש העיר י"י) ומברק", אמר האיש. "בסך הכל הסרנו את השכבות הנוצריות והחזרנו את ההר להיות מוסלמי – כמו שתמיד היה". "זה היה מגוחך", אומר צוויג, "לראות כיצד נציג העבריינים מאיים עלינו שיקרא למשטרה". צוויג וחברו החליטו שלא להתעמת עם איש הווקף. הם הבינו שזעמו של הווקף לא יצא לשווא, וכנראה יש בעפר הזה חומר חשוב. 

צוויג החליט לבדוק את העניין. הוא לקח כמה חרסים למספר ארכיאולוגים בכירים, שאמרו לו שמדובר בחרסים מימי בית ראשון. הוא גייס מספר סטודנטים ותלמידים מישיבת רמת-גן, שעזרו לו לאסוף חומר. רשות העתיקות החלה להילחץ.

יחד עם סטודנט נוסף, ארן ירדני, פנה צוויג למספר ארכיאולוגים בכירים. הוחלט שהם יפרסמו את הממצאים שלהם בכנס הארכיאולוגי 'חידושים בחקר ירושלים', שנערך באוניברסיטת בר-אילן. הרשות החלה להפעיל לחץ על צוויג ועל המכון לארכיאולוגיה בבר-אילן, אך ראש מכון רנרנט המארגן את הכנס, פרופ' יהושע שוורץ, התעקש. לאחר שצוויג וחברו הציגו את הממצאים בכנס, עלו אנשי הרשות לבימה ואמרו שזו חפירה פיראטית, ושבר-אילן נותנת חסות לחפירה כזו. "זה היה מביך", אומר צוויג, "שסטודנטים לארכיאולוגיה עושים את העבודה של רשות העתיקות".

בעקבות האירוע בכנס פרצה סערה גדולה. לאחר שבוע וחצי שאלו את צוויג מדוע ארכיאולוגים אינם מפגינים נגד ההזנחה. גבי ברקאי התגייס, וכך יצאה לדרך הפגנה בה השתתפו קרוב לשלושים ארכיאולוגים.