גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 294ראשיהפצה

פרויקט תגלית - בגליון השבוע

צחי צוויג, סטודנט לארכיאולוגיה, שמע במקרה ידיעה קצרה בחדשות, שבעקבותיה החליט לחפש באתר פסולת של עבודות הבנייה בהר הבית, ולא שיער איזו תסבוכת מדינית ומדעית תתחולל.
29/05/08, 18:53
יואל יעקובי

כשאברהם אבינו ראה מרחוק את ההר בארץ המוריה, שם נצטווה להעלות את בנו עולה לה', הוא ראה מולו הר ככל ההרים: הר שראשו מחודד ומורדותיו משופעים, בדיוק כפי שילדים מציירים הר. צורתו זו של ההר עד ימיו של הורדוס.


עו"ד ישראל כספי, תושב הרצליה, שמע על הסיפור של הארכיאולוג צחי צוויג, והציע רעיון: להחתים עצומה מקיר לקיר, הקוראת להפסיק את הרס העתיקות בהר הבית. כספי עמל רבות על העצומה במשך מספר חודשים, והצליח לרכז חתימות – מהשמאל הקיצוני עד החרדים. כך חתמו זה לצד זה עמוס עוז, א"ב יהושע ומוסי רז, לצד הרב בני אלון וחברי כנסת חרדים. צוויג אומר שבתולדות הציונות לא היה מסמך שסביבו שרר קונצנזוס כזה: "אפילו על מגילת העצמאות לא חתמו החרדים, וגם למנחם בגין לא ניתן לחתום עליה. חוץ מראש הממשלה, כמעט ולא היה אדם באליטה התרבותית בארץ שלא חתם על העצומה"
המלך האכזר והשנוא על עמו, ששלט בחסדם של אדוניו הרומאים, לא מוזכר לחיוב פעמים רבות אצל חז"ל. יוצא דופן הוא יחסם של חכמינו אל בניינו המחודש של בית-המקדש, עד שהמבנה המפואר נקרא על שמו: 'בניין הורדוס'. מתוך מטרה ליישר את הר הבית ולהגדיל את שטחו, בנה הורדוס בקצותיו של ההר קמרונות אדירים שנועדו ליצור הגבהה מהירה וקלה יחסית של ההר.

אחד המבנים המצויים בדרום ההר הוא מבנה אורוות שלמה. מבנה זה שוכן, ככל הנראה, במקום בו שכן בימי הורדוס הסטיו המלכותי (מבנה סגור שלאורכו שדרת עמודים). אורוות שלמה – לא רק שאינן מימי שלמה, אלא שאזור זה של הר הבית כלל לא היה קיים בזמנו.

בשנת ד' אלפים תשצ"ג (1033) התחוללה בהר הבית רעידת אדמה גדולה, שגרמה למבנים שבאזור הרגיש של הר הבית, האזור הדרומי, להתמוטט. שליטי הארץ באותה תקופה היו הח'ליפים הפאטימים המוסלמים שישבו במצרים. הפאטימים הקימו את המבנים, שהתמוטטו מחדש. אחד המבנים שהוקם ונמצא במתכונתו זו עד היום הוא אורוות שלמה, שממדיו הם 60X80 מטרים, ולא ברור איזה שימוש עשו בהן מקימיהן המוסלמים.

כשישים שנה מאוחר יותר, בשנת ד' תתנ"ו (1099), נערך מסע הצלב הראשון, והנוצרים האירופאים כבשו את ארץ ישראל. הם החליטו שמסגד אל-אקצה שבדרום הר הבית הוא מקדש שלמה. זיהוי מוזר זה הוביל אותם לטעות הבאה, כאשר קראו למבנה הסמוך בו שיכנו את סוסיהם 'אורוות שלמה'.

לאחר קרב קרני חיטין, בקיץ שנת ד' תתקמ"ז  (1187), כבש השליט המוסלמי צ'לאח א-דין את רוב ערי הארץ. הוא החליט להוציא את מבנה אורוות שלמה משימוש, למלא אותו בעפר, ולסתום את פתחיו. במצב זה הוא נותר למעלה מ-800 שנה.
הסכמי הקבע ההולכים ומתקדמים בין מדינת ישראל לרשות הפלשתינית המריצו את הפלשתינים לקבוע עובדות מוסלמיות על ההר.

בשנת ה'תשנ"ו (1996) החליט הווקף המוסלמי לשפץ את אורוות שלמה ולהפוך אותן, כנראה לראשונה בתולדותיהן, למסגד. אנשי הווקף פינו את שפכי העפר שהיו במקום, ריצפו את המקום מחדש, וטייחו את הקירות. מגעים שנוצרו בתחילה עם רשות העתיקות טורפדו בהמשך, עם פרוץ אירועי מנהרת הכותל, ככל הנראה בהוראת ערפאת. כך נוצר מצב בו עבודות בינוי באתר ארכיאולוגי בעל חשיבות מכרעת כמו הר הבית נעשו ללא פיקוח ארכיאולוגי.

שפכי העפר פונו לחלקו המזרחי של ההר. המסגד שנבנה במקום קיבל את השם אל-מרוואני, על שם אחד הח'ליפים המוסלמים בימי ראשית האסלאם. כשהעבודות במקום, שיש לציין שהנו תת-קרקעי, הסתיימו, הפך מסגד אל-מרוואני למסגד הגדול בישראל, ובו מקום לעשרת אלפים מתפללים.

אהוד ברק: קחו את העתיקות שלנו

הווקף המשיך בניסיונותיו לקבוע עובדות בהר. הפעם עמד על הכוונת המבנה התת-קרקעי השוכן מתחת למסגד אל-אקצה, מאחורי השער הכפול שבכותל הדרומי של חומת הר הבית. במבנה זה יש שרידים אותנטיים מימי בית-המקדש השני, כולל כיפות ועיטורים הרודיאניים. גם מבנה זה הפך למסגד.

כיוון שמסגד אל-מרוואני, הנמצא באורוות שלמה, הנו מסגד ענק ותת-קרקעי, ביקשו ראשי הווקף ליצור לו פתח חירום. בשנת תשנ"ט (1999), הם חפרו במקום בור ענק שמימדיו 36X43 מטרים, בעומק של 12 מטרים. נוטים לחשוב שהווקף לא שאל את ממשלת ישראל, אולם מסתבר שהווקף דווקא מכיר בריבונותה של מדינת ישראל על הר הבית. מי שכנראה פחות מכיר בה זו כנראה ממשלת ישראל עצמה. מסתבר שהווקף קיבל אישור בעל-פה למעשיו מראש הממשלה דאז, אהוד ברק.

הארכיאולוג צחי צוויג אומר כי מתן אישור לבצע עבודות בינוי ללא פיקוח ארכיאולוגי, במקום שמוגדר על-פי חוק כאתר ארכיאולוגי, מהווה עבירה על החוק.

בתוך יום וחצי הוציאו הערבים כמות עצומה של עפר – 6,000 מטרים מעוקבים. צוויג אומר כי עבודה בהיקף כזה, שהיתה מלווה בפיקוח ארכיאולוגי, היתה אורכת מספר שנים: "ארכיאולוגים צריכים לתעד מהיכן הגיע כל ממצא ומאיזו שכבה, ובנוסף, עליהם גם לשמור שהשרידים לא יינזקו".

כמויות העפר העצומות היו חייבות לצאת מהר הבית. בתחילה פונה העפר למזבלה העירונית של ירושלים באל-עזריה (בדרך למעלה אדומים), שם התערבב עם אשפה. "יהודה עציון, שעקב אחרי הנעשה", מספר צוויג, "שוחח עם מנהל המזבלה והבהיר לו את חשיבות העפר. את המשאיות הבאות כיוון המנהל לאזור נקי".

מלבד המטרה לקבוע עובדות בהר הבית, ראה הווקף חשיבות גדולה בהעלמת עובדות שהיו בהר הבית ושהפריעו להפיכתו למקום מוסלמי טהור. צוויג מספר כי לווקף יש מטרה משנית: לנקות את ההר משרידים יהודיים ונוצריים, ולהפוך אותו להיות מוסלמי, "כפי שתמיד היה".

"בעשרים השנים האחרונות, התפתחה בקרב הערבים טענה שהמבנים הראשונים שהיו אי פעם על הר הבית הם מוסלמיים. הם טוענים בעקשנות, ואפילו מאמינים בכך, שבית-המקדש היהודי לא שכן מעולם על ההר הזה, אלא במקום אחר. יש להם אפילו ראיה: 'עובדה, לא נמצאו שרידים ארכיאולוגיים של בית-המקדש'. בוודאי שלא נמצאו יותר מדי שרידים כאלה, כי הם לא נותנים לחפור שם. וחוץ מזה, נמצאו שרידים, כמו למשל הכתובת המפורסמת ביוונית (שנתגלתה ב-1871 באזור הר-הבית ונמצאת היום במוזיאון באיסטנבול), שככל הנראה, היתה במקור על הסורג שהקיף את המקדש ואסרה על נוכרים להיכנס פנימה. מלבד זאת, כל השרידים שנתגלו סביב ההר מעידים על כך שההר תפקד כמרכז הווי החיים של העיר ושל הארץ כולה".

מסתבר שטענה זו של הערבים מנוגדת לנאמר בקוראן ובמסורת המוסלמית אודות מקדש שלמה, ואפילו מנוגדת לחוברת שהוציא הווקף עצמו בשנות העשרים של המאה ה-20. "השיעים, בעיקר אלו מאזור פקיסטן ואפגניסטן, שהיו אויביו של הח'ליף שהקים את כיפת הסלע בסוף המאה השמינית, טוענים עד היום שצריך להרוס את המבנה של אל-מלאכ (כיפת הסלע, י"י) ולהקים את מקדש שלמה", אומר צוויג.

הערבים משמידים ראיות 


צוויג נתבקש להגיע ל"שיחה" עם מפקד היחידה למניעת שוד עתיקות ברשות העתיקות. בתחילה השיחה נוהלה באווירה חברית, אך פתאום השתנתה האווירה, והמפקד החל לתחקר אותו על חפירה אחרת, שלטענתו היתה שלא כחוק. נעשה חיפוש בביתו של צוויג, ואיימו עליו כי ייעצר. "במשך שלושה חודשים הפעילה רשות העתיקות יחידה של שמונה אנשים במטרה לגלות מערה שכביכול ערכתי בה חפירת שוד. כדי להפליל אותי, הרשות הפכה עבריין שהתגורר ליד אותה מערה וחפר בה – לעד מדינה נגדי". נגד צוויג הוגש כתב אישום, אך השופטת הבינה שזו חקירה פוליטית, והמליצה למדינה למשוך את התביעה בחזרה
כשנהגי המשאיות הערבים, שעשו את עבודתם בהתנדבות, הבינו שאין טעם לנסוע עד המזבלה, כי ממילא השרידים לא יושחתו שם, הם החליטו לחסוך זמן ודלק ולשפוך את העפר במקום קרוב הרבה יותר – בנחל קדרון. העובדה שמדובר בגן לאומי מוכרז, לא הפריעה לווקף לארגן מבצע בן לילה אחד, בו מאה משאיות פינו כמות עפר גדולה לנחל קדרון. בחודשים שלאחר מכן הווקף המשיך לפנות לשם עפר.

צוויג, שבאותם ימים היה סטודנט בשנה השלישית ללימודי ארכיאולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, שמע ידיעה קטנה בעניין הוצאת עפר מהר הבית בערוץ 7. באותה תקופה הוא השתתף, במסגרת לימודיו, בסמינריון של ד"ר גבי ברקאי, וחשב שיהיה מעניין לבדוק את החרסים שנמצאים בעפר מהר הבית. הוא ניסה לאתר את המקום באמצעות נדב שרגאי מ'הארץ' ויהודה עציון. במסגרת החיפושים התוודע צוויג לאדם שעבד עם הערבים בהוצאת עפר מההר. "הוא סיפר לי שתוך כדי החפירות נתגלתה כתובת בכתב עברי קדום. לא הייתי מתייחס ביותר מדי רצינות לדבריו אלמלא הוא הוסיף שהיה שם גם כוכב מחומש. הבנתי שהאיש ראה נכון. זו היתה כתובת מהתקופה ההלניסטית (תקופת שלטון יוון ובית חשמונאי), שחשיבותה בוודאי גדולה מאוד". מקומה של הכתובת הזו לא ידוע, וספק רב אם היא עודנה קיימת.

לצוויג נודע שאת העפר הערבים שפכו בדליים בבית-הקברות המוסלמי שבנוי על המדרון המזרחי של הר הבית (באזור שער הרחמים). לשם, הוא הבין, כבר יהיה קשה להגיע, וויתר על הרעיון.

שבוע מאוחר יותר נעשה פינוי העפר מהחפירה הגדולה של פתיחת פתח החירום. צוויג תיאם עם עציון, והם הגיעו לנחל קדרון. בעודם עורכים בדיקה קצרה של העפר, הגיעו למקום נערים ערבים, ואיתם נציג הווקף, שהחל לאיים עליהם שאם לא יסתלקו מן המקום, הוא יזעיק את המשטרה. "קיבלנו אישור מאולמרט (שהיה אז ראש העיר י"י) ומברק", אמר האיש. "בסך הכל הסרנו את השכבות הנוצריות והחזרנו את ההר להיות מוסלמי – כמו שתמיד היה". "זה היה מגוחך", אומר צוויג, "לראות כיצד נציג העבריינים מאיים עלינו שיקרא למשטרה". צוויג וחברו החליטו שלא להתעמת עם איש הווקף. הם הבינו שזעמו של הווקף לא יצא לשווא, וכנראה יש בעפר הזה חומר חשוב. 

צוויג החליט לבדוק את העניין. הוא לקח כמה חרסים למספר ארכיאולוגים בכירים, שאמרו לו שמדובר בחרסים מימי בית ראשון. הוא גייס מספר סטודנטים ותלמידים מישיבת רמת-גן, שעזרו לו לאסוף חומר. רשות העתיקות החלה להילחץ.

יחד עם סטודנט נוסף, ארן ירדני, פנה צוויג למספר ארכיאולוגים בכירים. הוחלט שהם יפרסמו את הממצאים שלהם בכנס הארכיאולוגי 'חידושים בחקר ירושלים', שנערך באוניברסיטת בר-אילן. הרשות החלה להפעיל לחץ על צוויג ועל המכון לארכיאולוגיה בבר-אילן, אך ראש מכון רנרנט המארגן את הכנס, פרופ' יהושע שוורץ, התעקש. לאחר שצוויג וחברו הציגו את הממצאים בכנס, עלו אנשי הרשות לבימה ואמרו שזו חפירה פיראטית, ושבר-אילן נותנת חסות לחפירה כזו. "זה היה מביך", אומר צוויג, "שסטודנטים לארכיאולוגיה עושים את העבודה של רשות העתיקות".

בעקבות האירוע בכנס פרצה סערה גדולה. לאחר שבוע וחצי שאלו את צוויג מדוע ארכיאולוגים אינם מפגינים נגד ההזנחה. גבי ברקאי התגייס, וכך יצאה לדרך הפגנה בה השתתפו קרוב לשלושים ארכיאולוגים.

עצומה חוצת מגזרים

בשלב זה צוויג סומן כבר על-ידי הרשויות. הוא נתבקש להגיע ל"שיחה" עם מפקד היחידה למניעת שוד עתיקות ברשות העתיקות. הוא מספר כי בתחילה השיחה נוהלה באווירה חברית, ונסבה על הממצאים מהר הבית. אך פתאום השתנתה האווירה, והמפקד החל לתחקר אותו על חפירה אחרת, שלטענתו היתה שלא כחוק. נעשה חיפוש בביתו של צוויג, ואיימו עליו כי ייעצר.  "במשך שלושה חודשים הפעילה רשות העתיקות יחידה של שמונה אנשים במטרה לגלות מערה שכביכול ערכתי בה חפירת שוד. במטרה להפליל אותי, הרשות הפכה עבריין שהתגורר ליד אותה מערה וחפר בה – לעד מדינה נגדי". הוחלט להגיש כתב אישום נגד צוויג. אך התמזל מזלו, והוא זכה בשופטת הוגנת, שהבינה שזו חקירה פוליטית, והמליצה למדינה למשוך את התביעה בחזרה.

עו"ד ישראל כספי, תושב הרצליה, שמע על הסיפור של צוויג ונרתם לעניין. הוא הציע רעיון: להחתים עצומה מקיר לקיר, הקוראת להפסיק את הרס העתיקות בהר הבית. כספי עמל רבות על העצומה במשך מספר חודשים, והצליח לרכז חתימות – מהשמאל הקיצוני עד החרדים. כך חתמו זה לצד זה עמוס עוז, א"ב יהושע ומוסי רז, לצד הרב בני אלון וחברי כנסת חרדים. צוויג אומר שבתולדות הציונות לא היה מסמך שסביבו שרר קונצנזוס כזה: "אפילו על מגילת העצמאות לא חתמו החרדים, וגם למנחם בגין לא ניתן לחתום עליה. חוץ מראש הממשלה, כמעט ולא היה אדם באליטה התרבותית בארץ שלא חתם על העצומה".

מסתבר שהשפעתה של הפעילות הזו חרגה מהגבולות האקדמיים הצרים, והגיעה גם למגרש הפוליטי. האירועים המדוברים היו בסמיכות לוועידת קמפ-דיויד, שהתפוצצה בגלל סוגיית הבעלות על הר הבית. "ברק הבין שהציבור לא ייתן לו לוותר על המקום הזה", אומר צוויג. 

הסערה שהתעוררה בזמנו סביב ההרס שנעשה בהר הבית הועילה. צוויג יודע לספר על עבודות שעשה הווקף בשנה שעברה, אז נשלח פקח של רשות עתיקות וכן שוטר שמנע בגופו הרס. "במצב נורמלי, היתה צריכה להיערך חפירה מסודרת, כמתחייב בחוק. אבל גם הפיקוח הזה הוא משהו, והוא נותן ביטוי לשליטה הישראלית על ההר".

במקביל, החליטו ד"ר גבי ברקאי ותלמידו צוויג לנצל את ההזדמנות הנדירה שנתנה אפשרות לחקור את הר הבית מבחינה ארכיאולוגית, ולסנן את העפר שהוצא מההר. בהר הבית, יש לזכור, לא נערכו מעולם חפירות ארכיאולוגיות מסודרות. ברקאי הוא מחשובי הארכיאולוגים של ירושלים, ולזכותו נזקפת התגלית החשובה ביותר שנתגלתה בירושלים בעשרות השנים האחרונות: פסוקי ברכת כוהנים מהמאה האחרונה לקיומו של הבית הראשון, שנתגלו בחפירותיו של ברקאי במערכות הקברים שבכתף הינום (מאחורי מרכז מורשת בגין). פסוקים אלה הם פסוקי המקרא הקדומים ביותר שנתגלו עד היום, והם מזימים טענות מסוימות של ביקורת המקרא כי התנ"ך נתחבר בימי הבית השני.

מאמצים לחקור ולתעד

אוניברסיטת בר-אילן פרסה חסות אקדמית על הפרויקט, ולאחר מאמצים השיגו החופרים כספים מקרן העזבונות. שלוש שנים וחצי לקח עד שברקאי וצוויג קיבלו רישיון חפירה, וגם זה רק לאחר הפעלת לחץ מצד המועצה לארכיאולוגיה שממונה על רשות העתיקות. רשות הטבע והגנים העניקה מקום לעבודה הארכיאולוגית בגן הלאומי עמק צורים הסמוך לנחל הקדרון, לשם הובא חלק גדול מהעפר.

בתחילה סבל הפרויקט מבעיה קשה של מימון. באחת הפעמים התקשר אל צוויג יהודי מניו-יורק, בעל קשר רופף לישראל, ואמר לו שאביו השאיר בצוואתו עשרים אלף דולר שיוקדשו לעניין יהודי. הוא היה מוכן לתרום את הכסף לפרויקט, אלא שלא הכיר את גבי ברקאי ולא ידע אם מדובר בפרויקט רציני. למחרת סיפר אותו אדם לחברו על הפרויקט, וכשהחבר שמע את השם 'גבריאל ברקאי', היה נדמה לו שהוא ראה את השם באיזה מקום. הם פתחו את הניו-יורק טיימס של אותו יום, ושם הופיעה תמונה של ברקאי עם הפניה למדור המדעי. היה זה כאשר מצלמות מיוחדות של נאס"א הצליחו לגלות בטס הכסף של ברכת הכוהנים פסוק נוסף, הפעם מספר דברים. צוויג רואה בכך את יד ההשגחה, שהרי תמונתו של ברקאי אינה מופיעה כל יום בעיתון החשוב ביותר בעולם. כמובן, אותו אדם החליט לתרום את הכסף. 

החופרים שכרו מכונה של מחצבות שמסננת עפר. בהמשך יעץ להם מישהו על סינון רטוב, שמקל על המציאה. אחרי שבוע נמצא המטבע הראשון. ברקאי ניקה בביתו את המטבע ומצא עליו את הכתובת: 'חרות ציון'. היה זה מטבע מימי המרד הגדול, שבמהלכו נחרב בית המקדש השני.  "זה היה מרגש", אומר צוויג, "כי אנחנו מנסים לגאול את שפכי הר ציון, הוא הר הבית, שעמד במוקד המרד". מאז נמצאו כבר כ- 3,000 מטבעות משלל תקופות.

לאחר תקופת זמן בה הפרויקט הונשם כל פעם וקיבל מימון למספר חודשים, הבינה עמותת אלע"ד, העוסקת בחידוש היישוב היהודי ובפיתוח התיירות בעיר דוד, את הפוטנציאל החינוכי הטמון בפרויקט, והחליטה לפרוס עליו את חסותה הארגונית והכלכלית עד שייגמר, "אפילו בעוד עשרים שנה".

חשוב לציין כי חפירה ארכיאולוגית רגילה נעשית תוך שימת לב מרובה לשכבת הקרקע בה נמצאו הממצאים. תיארוך של פריט אחד מאותה תקופה, על-ידי השוואתו לפריטים דומים שזמנם מוכר, מלמד על גילם של כל הפריטים משכבה זו. מסיבה זו לוקה פרויקט הסינון בחסר. צוויג אומר כי בכל זאת חשיבות הממצאים שנתגלו היא גדולה מאוד, בגלל חשיבותו הארכיאולוגית העצומה של הר הבית, ובשל העובדה שמעולם לא נערכו בו חפירות ארכיאולוגיות מסודרות.

הפוליטיזציה של הארכיאולוגיה

את ההשערה שהעליתי בפני ד"ר גבי ברקאי, שהיחס לפרויקט הוא נגזרת של העמדות הפוליטיות והדתיות של החוקר, הוא אישר בפניי: "בירושלים כל דבר הוא פוליטי. וכמו בציבוריות הישראלית בכללה, היחס קשור לשאלה את מי שואלים. כמובן שיש כאלו שהם בעד ויש כאלו שהם נגד".

יצוין כי ברקאי מכיר את הפוליטיזציה של הארכיאולוגיה על בשרו. כשפרופ' ישראל פינקלשטיין, הנמנה עם ראשי הארכיאולוגים המפקפקים באמינות הסיפור המקראי, מונה לעמוד בראש המכון לארכיאולוגיה של אוניברסיטת תל-אביב, הוא פיטר את ברקאי. בראיון שנערך עמו לפני מספר שנים בעיתון 'הארץ' טען ברקאי כי הפיטורים, אחרי 27 שנות הוראה באוניברסיטה, נבעו מהבדלי הגישות המחקריות בין פינקלשטיין לברקאי, שלמרות שאינו חובש כיפה, שייך לאסכולה הרואה בתנ"ך מייצג של אמת היסטורית. פיטוריו של ברקאי הם אלו שגרמו לכך שלא זכה לקבל תואר 'פרופסור', שלדעת רבים היה ראוי לו.

הארכיאולוג דן בהט טוען כי העפר בו מילא צלאח א-דין את האזור מול חזית אורוות שלמה הובא מעיר דוד, וככזה אין הוא יכול ללמד דבר על הר הבית. ברקאי דוחה מכל וכל את הטענה הזו: "ברור שהעפר הגיע מחלקים אחרים של הר הבית. לא ייתכן שזה עפר מעיר דוד, כי העפר מעיר דוד נמצא באתרו, בעיר דוד, עם הממצאים מהתקופות השונות אותם הוא מכיל. הר הבית הוא קופסה סגורה שלא העבירו מתוכו ולתוכו עפר מאז ימי הורדוס. כל הכנסה והוצאה כזו היתה חייבת להיעשות דרך השערים או מעל החומות, דבר לא פשוט בעת העתיקה, ולכן לא סביר. כמו כן, בעיר דוד עמדו ברוב התקופות מבנים שמנעו הובלת עפר משם. מלבד זאת, אין שום תיעוד היסטורי שמלמד על כך שלהר הבית הובא עפר מבחוץ, ולכן אין סיבה לחשוב שזה מה שאירע". צוויג מוסיף שהעפר במדרונות של עיר דוד מכיל חרסים רבים מתקופות הקדומות לימי הבית הראשון, ואילו בעפר שנחפר בהר-הבית והוצא ממנו, מספר החרסים מתקופות אלו זניח.

צוויג מספר כי בכל דלי שעובר סינון יש שישה סוגים של ממצא שכיח: חרסים מכל התקופות, זכוכיות, עצמות, מתכות, אבני פסיפס ואבנים מיוחדות אחרות. אבל גם הפסולת שנשארת אומרת הרבה מאוד. מדובר בעפר בצבע אפור, המאפיין את כל ירושלים של סוף ימי הבית השני. הסיבה לצבע האפור היא השריפה הגדולה שהתחוללה בשעת החורבן. צוויג מספר כי חתנים רבים לוקחים את האפר הזה ליום חופתם, שהרי הוא אותנטי הרבה יותר מאשר אפר של סיגריה מודרנית. את הממצאים ממיינים לפי תקופות ולפי טיפוסים, ומשווים לממצאים דומים מחפירות אחרות.

גם העצמות מועברות לבדיקה באוניברסיטת חיפה. עד היום לא זוהו עצמות אדם, אלא רק עצמות בעלי חיים רבים, כשרבות מהעצמות הן שרופות. משערים כי אלו עצמות בהמות שהיו מאוחסנות בהר הבית לצורך עבודת הקורבנות, ושנשרפו בזמן החורבן. עצמות אדם אומנם לא נתגלו בעפר, אם כי בניסיון להפסיק את העבודות שפכו ערבים תכולות קברי אדם במספר נקודות על ערימות העפר בנחל קדרון, מתוך מחשבה כי בכך יצליחו למנוע את המשך הפרויקט. המשטרה חקרה את הנושא, ואין ספק כי אין מדובר כאן בקבורה, אלא בעצמות שהוכנסו לערימות בתקופה האחרונה, ומתוך כוונה.

צוויג, שבניגוד למרבית הארכיאולוגים עוסק גם בסטטיסטיקה, מעוניין להשוות את התפלגות הממצאים שנמצאו בכל תקופה ואת אופיים, לממצאים מעפר שעבר תהליכים דומים מאזורים אחרים של ירושלים על-ידי דגימה של עפר בנקודות שונות במורדות העיר העתיקה. כך אפשר יהיה ללמוד על הפעילות הייחודית להר הבית בכל תקופה, "זוהי המשמעות האמיתית של המפעל, ותשובה ניצחת לכל המבקרים אותו". 

עדויות לתנ"ך ולתקופות שאחריו

האם בין הממצאים ישנם כאלה שמביאים את החוקרים לתובנות חדשות, מלבד עצם הממצא המעניין?

ברקאי: "בוודאי, אחרת לא היינו עובדים. ישנן דוגמאות רבות לכך, ואביא כמה מהן. יוספוס פלביוס מספר כי בימי הבית השני חצרות הר הבית היו מרוצפות ב"אבני צבעונים", גם חז"ל בתלמוד אומרים כי הורדוס בנה את הבית "באבני כוחלא שישא ומרמרא". מצאנו הרבה מאוד אבני ריצוף מנוסרים, מעובדים ומלוטשים.  ידע זה מסייע לנו להבין את הריצוף של ההר בימי בית-המקדש השני".

אולם נראה שהממצא המרגש ביותר הוא דווקא מימי הבית הראשון, "דרישת שלום ישירה ממקדש שלמה", כלשונו של ברקאי. המדובר בבולה, טביעת חותם המוטבעת על חֵמר, שחתמה במקרה הזה צרור של כסף או זהב. השם הטבוע בבולה מסתיים באותיות "ליהו". כמו כן, תחתיו מופיע השם "אִמֵר".

הארכיאולוגים נוטים להשלים את הכתובת ולקרוא: 'גאליהו בן אמר". "בספר ירמיהו פרק כ'", אומר ברקאי, "נזכר פשחור בן אמר, שהיה 'פקיד נגיד בבית ה'', וככל הנראה היה ממונה על אוצרות המקדש. זו היתה משפחת כוהנים, וככל הנראה גם אחיו גאליהו היה בעל תפקיד במערכת המנהלית של המקדש. כלומר, לידינו הגיעה עדות על הפעילות המנהלית שנעשתה בימי הבית הראשון". בנוסף מציין צוויג כי זו הפעם הראשונה בה נמצאה כתובת עברית שמוצאה מהר הבית של ימי הבית הראשון. זהו מוצג נדיר מאוד, שמוזיאון ישראל כבר ביקש להוסיף אותו לאוספים שלו.

עדויות נוספות מימי הבית הראשון הן של צלמיות שנופצו עוד בעת העתיקה. החוקרים משערים שמדובר על מעשיו של יאשיהו מלך יהודה, שטיהר את ממלכת יהודה בכלל ואת המקדש בפרט מספיחי עבודה זרה שחדרו למחנה ישראל. נמצאו גם משקולות מימי הבית הראשון במשקל של חמישה שקלים, שקל ופים, הלא הוא שני שלישי השקל. מחורבן הבית הראשון השתמר ראש חץ יקר ערך מטיפוס המכונה 'סקיתו אירני', ואשר היה בשימוש הצבא הבבלי בבואו להחריב את ירושלים. ראש חץ מרגש נוסף שנמצא הוא מהתקופה ההלניסטית, וייתכן שהוא שריד ממלחמת שמעון, אחיו של יהודה המכבי, ביוונים ובמתייוונים שישבו במצודת החקרא הסמוכה לבית-המקדש. כמו כן, נמצאו ראשי חיצים רומאיים מהחורבן השני. מהימים שאחרי החורבן נתגלו קוביות משחק רומאיות. ממצא זה הוא מהימים בהם גזרו חז"ל שהמשחֵק בקובייה פסול לעדות. 

כאמור, נמצאו בפרויקט 3,000 מטבעות. הקדומים ביותר הם מטבעות מהתקופה הפרסית, קרי מימי שיבת ציון של ראשית ימי הבית השני. על מטבעות אלו נטבעה הכתובת "יַהֻד", והם מן המטבעות העבריים הקדומים ביותר. נמצאו גם מטבעות חשמונאיים רבים, וכן רומיים וצלבנים. נמצא גם מטבע זהב של נפוליון השלישי משנת תרי"ח (1858). זה אחד מן ה'נפוליונים' הנזכרים רבות בספרות התקופה העות'מאנית.

פריטים ארכיטקטוניים כמעט לא נתגלו, כי הווקף שמר עליהם בתוך הר הבית. בכל זאת נמצאו כמה פריטים שחמקו מעיניהם הבוחנות של אנשי הווקף. חלק מהפריטים הללו הם ככל הנראה שרידים מהסטיו המלכותי ההרודיאני. חלק אחר הם שברי עיטורים הרודיאניים מגולפים, שייתכן שהגיעו אפילו מהמקדש עצמו.

עוד ממצאים מימי הבית השני הם כלי אבן, שכיוון שאינם מקבלים טומאה, נעשה בהם שימוש נרחב בירושלים, וכן מסרקות, שייתכן כי שימשו את עולי הרגל בחפיפה שקדמה לטבילתם במקווה.

"העלייה הראשונה להר הבית"

כשאני שואל את צוויג, שאף הוא אינו חובש כיפה, מה מושך אותו כל כך לעיסוק בארכיאולוגיה של הר הבית, הוא פוטר אותי בטענה שזו "סקרנות". אולם כאשר הוא מתחיל לצלול לערכים החינוכיים והאמוניים שעומדים מאחורי המפעל הזה, ואני מתקשה לעצור את התלהבותו ולהחזיר אותו למישור הארכיאולוגי, מתעורר בי חשד שיש כאן כנראה הרבה יותר מסקרנות.
"זו פעם ראשונה שעם ישראל עוסק בהר הבית מאז החורבן", הוא אומר. "מבחינה מסוימת, יש כאן תחושה שמזכירה את העלייה הראשונה ביחס לבניין הארץ. זוהי בעצם העלייה הראשונה ביחס להר הבית. כשנכנסים לעניין האדם חוטף הלם, כי המציאות בנוגע להר הבית היא קשה. אבל הר הבית היה מאז ומעולם מקום של בירורים. גם לפני שהוקם בית-המקדש, היה שם גורן. גורן הוא מקום בו מבררים את הבר מתוך המוץ. אחר כך, כשבית-המקדש היה קיים, ישב במקום בית-הדין הגדול, בו ביררו את האמת מתוך השקר. כך גם בפרויקט שלנו – אתה רואה את ההפיכה, ואתה רואה שאפשר גם לעשות סדר בהפיכה: זה בית ראשון וזה בית שני, אלו עצמות ואלו חרסים.

"אני חושב שהעניין של קדושה ומקדש קיים כאשר יש לך נקודת מרכז שהכל מכוון אליה. בית-המקדש שימש מרכז הווי החיים בארץ. זה היה מרכז רוחני, תורני, משפטי וגם מסחרי. הכל ינק את הקדושה מהמקום אשר בחר ה'. זו הנקודה שה' בחר, ולכן היא מהווה עבורנו נקודת ייחוס. בעולם יש דברים יחסיים רבים, אך המקום אשר בחר ה' מהווה עוגן של אמת מוחלטת. גם בעבודה שלנו כל הממצאים הוצאו מהקשרם – ואנו משיבים אותם להקשר הנכון.

"הערבים עוברים לפעמים באזור בו אנו עובדים, וחושבים שאנחנו מחפשים זהב. כשהם רואים שאנחנו עוסקים בסינון זבל רק בגלל שהוא מהר הבית, ובשבילנו זה נתון בתוך הקשר, זה מעורר אצלם התפעלות. אפשר ללמוד מכך שהקדושה חוזרת כאשר מחזירים את הפרטים אל ההקשר הכללי שלהם, באמצעות נקודת המרכז".

עִזרו להציל את עתיקות הר הבית

למרות שבתחילה נזהרו ברקאי וצוויג מחשיפה תקשורתית, השמועה עברה מפה לאוזן. רבים הגיעו לעזור הן כקבוצות והן כיחידים. לאחר שהפרויקט התמסד באמצעות עמותת אלע"ד, המספר גדל באופן ניכר, ועד היום ביקרו במקום כ-36 אלף איש. "מעולם לא היה פרויקט ארכיאולוגי שהקיף כל כך הרבה אנשים", אומר צוויג. "נדרשים עוד מאות אלפי אנשים כדי לסיים לסנן את כל החומר שישנו. אולי זה לא מקרה שלמילוי המשימה הארכיאולוגית הזו אי אפשר להסתפק בקומץ ארכיאולוגים כמו בחפירה רגילה".

כיום יש במקום מעין מפעל המכיל עמדות רבות המאפשרות עבודת סינון של קבוצה גדולה. ההתנדבות מקיפה את כל שדרות הציבור, ואפילו קבוצות של עיוורים ושל נכים נטלו בה חלק. אנשי האתר ועמותת אלע"ד מזמינים את הציבור ליטול חלק במפעל ולבוא להתנדב בגן הלאומי עמק צורים למרגלות בית אורות שליד הר הזיתים. קבוצות נדרשות לתאם מראש במרכז המבקרים של עיר דוד, בטלפון: 6033*. המקום אמור לפעול גם ביום ירושלים.

תגובת רשות העתיקות: ברשות העתיקות נעשתה הפרדה ברורה בין עבודתו של מר צוויג בפרויקט סינון העפר בירושלים, אשר  עליה קיבל היתר לביצוע חפירה כחוק, לבין פעולותיו הלא חוקיות, בביצוע חפירה בלתי חוקית באזור בית שמש. כל נסיון להציג את הדברים אחרת, הוא זריית חול בעניי הציבור וסילוף העובדות.

צחי צוויג נאשם שחפר ללא רשיון, יחד עם חבריו, מערכת תת קרקעית באתר עתיקות מוכרז באזור כפר אוריה ליד בית שמש. על כן, הועמד לדין על ביצוע עברות פליליות. הוגש נגדו כתב אישום, והתנהל הליך משפטי.
מר צוויג ביקש מהיועץ המשפטי לממשלה שלא להישפט. במסגרת בקשתו, הודה בחשדות נגדו, והתנצל על מעשיו. למרות זאת, דחה היועמ"ש לממשלה את הבקשה, והתיר למשרד התביעה המשפטית להגיש נגד מר צוייג כתב אישום, ולהמשיך בהליכים המשפטיים במשפט הפלילי כנגדו בבית משפט השלום בירושלים. המשפט הסתיים בהסדר בין התביעה וההגנה.
 
יש להדגיש, כי לעובדה זו אין קשר לפעילותו של מר צוייג בירושלים בנושאי הר הבית. כל נסיון לחבר בין הדברים הוא ניסיון נלוז ומטעה, שהיווה למן ההתחלה את קו ההגנה של צחי צוויג, בטענה שהוא נרדף פוליטית.

היחידה למניעת שוד של רשות העתיקות, מטפלת בכל מקרה של עבירה על חוק העתיקות בלי הבחנה אם החשוד יהודי, מוסלמי, או נוצרי. היחידה פועלת בראש ובראשונה כדי להגן ולשמור על אתרי העתיקות מפני ביזה והרס, והפסקת הפעילות הבלתי חוקית באתרים. המבחן העומד לנגד עיני היחידה, הוא אם החשוד ביצע עבירה, והאם ניתן להרים את נטל ההוכחה. לדיעות פוליטיות כאלו ואחרות אין משקל בעניין זה, ולראיה, מאות האירועים המטופלים בכל שנה.

לצערנו, צחי צוויג השתמש בסיסמה 'רדיפה פוליטית', כתירוץ לנסות לכסות על מעשיו, ולחמוק מדין.
 
ביחס לסוגיית ירושלים: מדובר בחזרה על סיפור שזכה לכיסוי רחב בשנת 1999.  בשנה זו, ביצע הווקף עבודות באזור אורוות שלמה וגרמה לנזק אדיר לשכבות הארכיאולוגיות של הר הבית. עבודות אלו לא תואמו עם רשות העתיקות, וברגע שהן התגלו על-ידה, הן הופסקו בהתערבות ישירה של מנהל רשות העתיקות דאז, אמיר דרורי, שהגדיר את העבודות 'פשע ארכיאולוגי'.
 
חשוב להדגיש שהר הבית אינו אתר עתיקות רגיל. מדובר באתר דתי רגיש, המצוי במרכז המחלוקת בין ישראל לעולם המוסלמי.  על-כן, החוקים והנהלים המופעלים באתרי עתיקות רגילים אינם חלים על הר הבית.  למעשה, רשות העתיקות אינה פועלת באופן עצמי בהר, ופעולתה במקום מתנהלת ע"פ הנחיית היועץ המשפטי לממשלה והדרג המדיני, וזאת ע"פ החלטת שופטי בג"צ משנת 1986, שהכירו במצב הרגיש והמיוחד של האתר. 

רשות העתיקות מופקדת על תיאום הנושא עם משטרת ישראל והדרג המדיני כדי למנוע נזקים לעתיקות, ואכן, בשנים שחלפו מאז מקרה אורוות שלמה, לא נגרמו נזקים לעתיקות הר הבית. 

פניות רבות לבג"צ בנושא שהוגשו ממניעים דתיים, פוליטיים ומקצועיים, נדחו כולן על-ידי השופטים, לאחר שרשות העתיקות הוכיחה כי לא התקיימו פעולות שגרמו נזקים לעתיקות הר הבית.

הפעלת חוק העתיקות באתר רגיש כמו הר הבית הוא אתגר לא פשוט. עם זאת,  רשות העתיקות מבצעת את תפקידה במקום בהקפדה מירבית, ומשקיעה מאמצים רבים, כדי לוודא שפעולות הווקף לתחזוקת האתר מתבצעות מבלי לגרום נזק לממצאים החשובים של כל התרבויות בהר הבית.

ביחס לטענה שעבודות הסינון של מר צוייג הופרעו ב-1999 ע"י רשות העתיקות, הרי שמר צוייג החל בסינון חומר ארכיאולוגי  משטחי הר הבית מבלי לקבל על כך היתר כדין. לפיכך, הוא נדרש להפסיק את פעילותו זו, ואכן עשה כך, תוך שהחזיר את החומר שברשותו.

מס' חודשים לאחר הוצאת החומר מהר הבית, בדקה רשות העתיקות את שטחי הר הבית, ברשיון שניתן לארכיאולוג יובל ברוך, והרשות הגיעה למסקנה שללא הקונטקסט המקורי של החומר, אין ערך רב להמשך עבודות סינון של החומר.

לאחר מס' שנים פנה ד"ר גבי ברקאי אל רשות העתיקות בבקשה לקבל רשיון לסנן את החומר, וקיבל את אישור הרשות.

yoelyya@gmail.com