הפוליטיזציה של הארכיאולוגיה

את ההשערה שהעליתי בפני ד"ר גבי ברקאי, שהיחס לפרויקט הוא נגזרת של העמדות הפוליטיות והדתיות של החוקר, הוא אישר בפניי: "בירושלים כל דבר הוא פוליטי. וכמו בציבוריות הישראלית בכללה, היחס קשור לשאלה את מי שואלים. כמובן שיש כאלו שהם בעד ויש כאלו שהם נגד".

יצוין כי ברקאי מכיר את הפוליטיזציה של הארכיאולוגיה על בשרו. כשפרופ' ישראל פינקלשטיין, הנמנה עם ראשי הארכיאולוגים המפקפקים באמינות הסיפור המקראי, מונה לעמוד בראש המכון לארכיאולוגיה של אוניברסיטת תל-אביב, הוא פיטר את ברקאי. בראיון שנערך עמו לפני מספר שנים בעיתון 'הארץ' טען ברקאי כי הפיטורים, אחרי 27 שנות הוראה באוניברסיטה, נבעו מהבדלי הגישות המחקריות בין פינקלשטיין לברקאי, שלמרות שאינו חובש כיפה, שייך לאסכולה הרואה בתנ"ך מייצג של אמת היסטורית. פיטוריו של ברקאי הם אלו שגרמו לכך שלא זכה לקבל תואר 'פרופסור', שלדעת רבים היה ראוי לו.

הארכיאולוג דן בהט טוען כי העפר בו מילא צלאח א-דין את האזור מול חזית אורוות שלמה הובא מעיר דוד, וככזה אין הוא יכול ללמד דבר על הר הבית. ברקאי דוחה מכל וכל את הטענה הזו: "ברור שהעפר הגיע מחלקים אחרים של הר הבית. לא ייתכן שזה עפר מעיר דוד, כי העפר מעיר דוד נמצא באתרו, בעיר דוד, עם הממצאים מהתקופות השונות אותם הוא מכיל. הר הבית הוא קופסה סגורה שלא העבירו מתוכו ולתוכו עפר מאז ימי הורדוס. כל הכנסה והוצאה כזו היתה חייבת להיעשות דרך השערים או מעל החומות, דבר לא פשוט בעת העתיקה, ולכן לא סביר. כמו כן, בעיר דוד עמדו ברוב התקופות מבנים שמנעו הובלת עפר משם. מלבד זאת, אין שום תיעוד היסטורי שמלמד על כך שלהר הבית הובא עפר מבחוץ, ולכן אין סיבה לחשוב שזה מה שאירע". צוויג מוסיף שהעפר במדרונות של עיר דוד מכיל חרסים רבים מתקופות הקדומות לימי הבית הראשון, ואילו בעפר שנחפר בהר-הבית והוצא ממנו, מספר החרסים מתקופות אלו זניח.

צוויג מספר כי בכל דלי שעובר סינון יש שישה סוגים של ממצא שכיח: חרסים מכל התקופות, זכוכיות, עצמות, מתכות, אבני פסיפס ואבנים מיוחדות אחרות. אבל גם הפסולת שנשארת אומרת הרבה מאוד. מדובר בעפר בצבע אפור, המאפיין את כל ירושלים של סוף ימי הבית השני. הסיבה לצבע האפור היא השריפה הגדולה שהתחוללה בשעת החורבן. צוויג מספר כי חתנים רבים לוקחים את האפר הזה ליום חופתם, שהרי הוא אותנטי הרבה יותר מאשר אפר של סיגריה מודרנית. את הממצאים ממיינים לפי תקופות ולפי טיפוסים, ומשווים לממצאים דומים מחפירות אחרות.

גם העצמות מועברות לבדיקה באוניברסיטת חיפה. עד היום לא זוהו עצמות אדם, אלא רק עצמות בעלי חיים רבים, כשרבות מהעצמות הן שרופות. משערים כי אלו עצמות בהמות שהיו מאוחסנות בהר הבית לצורך עבודת הקורבנות, ושנשרפו בזמן החורבן. עצמות אדם אומנם לא נתגלו בעפר, אם כי בניסיון להפסיק את העבודות שפכו ערבים תכולות קברי אדם במספר נקודות על ערימות העפר בנחל קדרון, מתוך מחשבה כי בכך יצליחו למנוע את המשך הפרויקט. המשטרה חקרה את הנושא, ואין ספק כי אין מדובר כאן בקבורה, אלא בעצמות שהוכנסו לערימות בתקופה האחרונה, ומתוך כוונה.

צוויג, שבניגוד למרבית הארכיאולוגים עוסק גם בסטטיסטיקה, מעוניין להשוות את התפלגות הממצאים שנמצאו בכל תקופה ואת אופיים, לממצאים מעפר שעבר תהליכים דומים מאזורים אחרים של ירושלים על-ידי דגימה של עפר בנקודות שונות במורדות העיר העתיקה. כך אפשר יהיה ללמוד על הפעילות הייחודית להר הבית בכל תקופה, "זוהי המשמעות האמיתית של המפעל, ותשובה ניצחת לכל המבקרים אותו". 

עדויות לתנ"ך ולתקופות שאחריו

האם בין הממצאים ישנם כאלה שמביאים את החוקרים לתובנות חדשות, מלבד עצם הממצא המעניין?

ברקאי: "בוודאי, אחרת לא היינו עובדים. ישנן דוגמאות רבות לכך, ואביא כמה מהן. יוספוס פלביוס מספר כי בימי הבית השני חצרות הר הבית היו מרוצפות ב"אבני צבעונים", גם חז"ל בתלמוד אומרים כי הורדוס בנה את הבית "באבני כוחלא שישא ומרמרא". מצאנו הרבה מאוד אבני ריצוף מנוסרים, מעובדים ומלוטשים.  ידע זה מסייע לנו להבין את הריצוף של ההר בימי בית-המקדש השני".

אולם נראה שהממצא המרגש ביותר הוא דווקא מימי הבית הראשון, "דרישת שלום ישירה ממקדש שלמה", כלשונו של ברקאי. המדובר בבולה, טביעת חותם המוטבעת על חֵמר, שחתמה במקרה הזה צרור של כסף או זהב. השם הטבוע בבולה מסתיים באותיות "ליהו". כמו כן, תחתיו מופיע השם "אִמֵר".

הארכיאולוגים נוטים להשלים את הכתובת ולקרוא: 'גאליהו בן אמר". "בספר ירמיהו פרק כ'", אומר ברקאי, "נזכר פשחור בן אמר, שהיה 'פקיד נגיד בבית ה'', וככל הנראה היה ממונה על אוצרות המקדש. זו היתה משפחת כוהנים, וככל הנראה גם אחיו גאליהו היה בעל תפקיד במערכת המנהלית של המקדש. כלומר, לידינו הגיעה עדות על הפעילות המנהלית שנעשתה בימי הבית הראשון". בנוסף מציין צוויג כי זו הפעם הראשונה בה נמצאה כתובת עברית שמוצאה מהר הבית של ימי הבית הראשון. זהו מוצג נדיר מאוד, שמוזיאון ישראל כבר ביקש להוסיף אותו לאוספים שלו.

עדויות נוספות מימי הבית הראשון הן של צלמיות שנופצו עוד בעת העתיקה. החוקרים משערים שמדובר על מעשיו של יאשיהו מלך יהודה, שטיהר את ממלכת יהודה בכלל ואת המקדש בפרט מספיחי עבודה זרה שחדרו למחנה ישראל. נמצאו גם משקולות מימי הבית הראשון במשקל של חמישה שקלים, שקל ופים, הלא הוא שני שלישי השקל. מחורבן הבית הראשון השתמר ראש חץ יקר ערך מטיפוס המכונה 'סקיתו אירני', ואשר היה בשימוש הצבא הבבלי בבואו להחריב את ירושלים. ראש חץ מרגש נוסף שנמצא הוא מהתקופה ההלניסטית, וייתכן שהוא שריד ממלחמת שמעון, אחיו של יהודה המכבי, ביוונים ובמתייוונים שישבו במצודת החקרא הסמוכה לבית-המקדש. כמו כן, נמצאו ראשי חיצים רומאיים מהחורבן השני. מהימים שאחרי החורבן נתגלו קוביות משחק רומאיות. ממצא זה הוא מהימים בהם גזרו חז"ל שהמשחֵק בקובייה פסול לעדות. 

כאמור, נמצאו בפרויקט 3,000 מטבעות. הקדומים ביותר הם מטבעות מהתקופה הפרסית, קרי מימי שיבת ציון של ראשית ימי הבית השני. על מטבעות אלו נטבעה הכתובת "יַהֻד", והם מן המטבעות העבריים הקדומים ביותר. נמצאו גם מטבעות חשמונאיים רבים, וכן רומיים וצלבנים. נמצא גם מטבע זהב של נפוליון השלישי משנת תרי"ח (1858). זה אחד מן ה'נפוליונים' הנזכרים רבות בספרות התקופה העות'מאנית.

פריטים ארכיטקטוניים כמעט לא נתגלו, כי הווקף שמר עליהם בתוך הר הבית. בכל זאת נמצאו כמה פריטים שחמקו מעיניהם הבוחנות של אנשי הווקף. חלק מהפריטים הללו הם ככל הנראה שרידים מהסטיו המלכותי ההרודיאני. חלק אחר הם שברי עיטורים הרודיאניים מגולפים, שייתכן שהגיעו אפילו מהמקדש עצמו.

עוד ממצאים מימי הבית השני הם כלי אבן, שכיוון שאינם מקבלים טומאה, נעשה בהם שימוש נרחב בירושלים, וכן מסרקות, שייתכן כי שימשו את עולי הרגל בחפיפה שקדמה לטבילתם במקווה.