'על דעת עצמי'

יש נפגעי חרטה

לא העסקה עצמה מרגיזה אותי. העסקה אולי גרועה, אבל בשנים האחרונות עשינו כל כך הרבה עסקאות גרועות (ויתור על חבל ארץ תמורת אצבע בעין, אם להזכיר אחת) וספגנו כל כך הרבה תבוסות מדיניות-ביטחוניות, שמה זה בשבילנו עוד תבוסה אחת. ומלבד זאת, מי אני שאקבע מחירו של חייל חטוף, או אפילו של גופת חייל. באמת קטונתי.

מה שמרגיז כאן יותר הוא חוסר היושר הפנימי. רוב הציבור בישראל כבר הגיע להכרה כי שתי עסקאות ג'יבריל משנות השמונים היו גרועות לישראל. משום מה, זה לא מפריע לאותו ציבור, על שריו ועיתונאיו ושופטיו ואזרחיו הקטנים, לתמוך בהשבת החטופים הנוכחיים בכל מחיר. אפילו עסקה אמיתית לא צריך כאן – בכל מחיר! ובעוד שנתיים-שלוש לכל היותר, זה ברור לי לגמרי, תהיה כאן בארץ חרטה קולקטיבית על עסקת החליפין הנוכחית עם חיזבאללה, שלא לדבר על העסקה המתרקמת עם החמאס. אנשים פתאום ייזכרו לחשוב דרך המוח, לפחות אלה שישרדו את פיגועי המחבלים המשוחררים.

כמו תמיד, אנחנו אלופי החרטות הרטרואקטיביות, אבל לעולם איננו מיישמים אותם בהווה. אנשי שמאל מוכרים כבר מתחרטים על אוסלו ועל ההתנתקות, אבל לא יהססו לפנות שוב יישובים באופן חד, דו או תלת-צדדי. עיתונאים כבר מתחרטים על היציאה למלחמת לבנון השנייה וכועסים על הדרך שבה הסתיימה, אבל גם במלחמה הבאה הם יכתבו אותם דברים וילחצו להגיע לאותן הפסקות אש. וכמובן, העם בישראל מורכב ממאוכזבי נתניהו, ברק ואולמרט, אבל רובו יצביע בבחירות הבאות לאחד מהשלושה. אחר כך הוא יוכל להתחרט מחדש.

להחזיר את הבן

האם הייתי מתנגד לעסקת החטופים אם גם הבן שלי היה שם – זה מה שאתה שואל אותי. התשובה היא, אדוני, שאם בני היה בין החטופים – הייתי מוכן לוותר על המדינה ולהחזיר את כולנו לפולין ולגרמניה, אם הדבר היה מחזיר לי את הילד. אני לא גאה בעמדה הזאת, אבל זו האמת. האם כעת אנו צריכים לשרוף את המדינה ולהחזיר את החטופים? אני די משוכנע כי נסראללה יסכים לעסקה כזאת.

האם הייתי מתנגד לעסקת החטופים אם גם הבן שלי היה שם – זה מה שאת שואלת אותי. ובכן, גבירתי, אם בני היה שם – הייתי מוכן להקריב את חייהם של כל ילדייך כדי שהוא יחזור. האם נציע להחליף את גלעד שליט בילדייך? מדוע לא? הרי בסופו של דבר, אנו מחליפים אותו בילדים של מישהו.

סליחה שאני מקריב את ילדיכם ואת מדינתנו, אבל גם אתם לא הייתם צריכים לחטוף לי את הילד.

כולנו גלעד שליט

הרצון להשיב הביתה את שבויי צה"ל הגביר לאחרונה את הורמון היצירתיות במוחם של אזרחים. כך נחת עלינו לאחרונה הקמפיין למען גלעד שליט, שבמסגרתו החליפו חברי רשתות חברתיות באינטרנט את תמונותיהם בתמונתו של החייל החטוף. קמפיין קצת ילדותי, בערך כמו כל ההתייחסות התקשורתית לעסקת החטופים (מי אמר "תסתכלו להורים בעיניים" ולא קיבל?) אבל חייבים להודות כי שטיפת המוח עובדת, לפחות בכל מה שקשור לעמדתם של שרי ממשלת ישראל.

ומכיוון שנכון לרגע זה, שליט עדיין לא שב הביתה, אין לנו אלא לארגן את הקמפיינים הבאים למענו: כולנו חותמים על שובר כרטיס האשראי בשם גלעד שליט, כולנו מחליפים את שמות ילדינו ל'גלעד' ו'שליט', כולנו עולים לתורה תחת השם גלעד בן נועם, וכולנו פותחים את שיחות הטלפון במילים "שלום, משפחת שליט? אפשר בבקשה לקבל את גלעד?" הצד השני, מטבע הדברים, אמור לענות: "מדבר".

מדינת כל חוקיה

הכנסת קיבלה השבוע תיקון לחוק יסוד, ולפיו אדם המבקר במדינת אויב לא יוכל להיבחר לכנסת. השבוע גם עבר חוק שי דרומי, הפוטר מאחריות פלילית אדם שירה בפורץ, וזאת בניגוד לעמדת הממשלה. גם החוק לעדכון סל התרופות עבר בניגוד לעמדת הממשלה, בינתיים בקריאה ראשונה בלבד. בקריאה ראשונה עבר גם החוק המחייב משאל עם לפני ויתור על שטחים.

ולרגע, רק לרגע, נדמה כי המדינה הפכה – טוב, מתוקנת זה קצת מוגזם, אבל בעלת יצר הישרדות. גם אם יש כאן יותר מדי חוקים למדינה קטנה אחת, נדמה כי אין די חוקים למען אזרחים טובים והגונים ונגד אויבי החברה והמדינה. המקבץ האחרון מהווה אולי הבלחה חד פעמית של היגיון בכנסת ישראל, אבל כשזה כבר קורה – מי אנו שנקטר. כעת נותר לנסח עוד חוק הקובע מחיר מקסימום עבור חייל חטוף. במדינה מתוקנת אין צורך בחוק כזה, אבל במדינה עם יצר הישרדות – אין ברירה.

יודע את מקומי

נס גלוי מתחולל לאחרונה באחד מערוצי הלוויין, ולסרבני טלוויזיה כמוני – גם באינטרנט. הסדרה העלילתית החדשה 'סרוגים', העוסקת בביצת הרווקים הדתיים בירושלים, היא לא פחות ממאורע היסטורי. באמת, בלי טיפת ציניות. בינתיים צפיתי בשני פרקים בלבד, אבל די היה בפרק הראשון (והטיפה מוצלח יותר) כדי להכריז בשמחה: אחרי שנות דור של ניסיון להיות 'הטובים לתקשורת' – הפעם אנו באמת על המפה.

ניפטר תחילה מההסתייגויות: הסדרה החדשה לא תזכה בפרס ישראל, אולי אפילו לא בפרס האמי הישראלי. בסך הכול מדובר בעוד סדרת-דייטים אוורירית ונעימה, לא משהו עמוק ומורכב שצריך לבטל בשבילו סדר-ערב. מי שחולם על העברת ארון הספרים היהודי אל המסך, ייאלץ לחכות עוד קצת.

אבל דווקא מתוך הבנאליות של הסיפור הבסיסי, בולטים כמגדלי הלבנון שני החידושים העיקריים, ההופכים את 'סרוגים' ליותר מסתם סדרה חביבה: דמויות ראשיות של ציונים-דתיים, והעובדה שהם באמת נראים כמו ציונים-דתיים. אף שמעולם לא בוססתי בביצה הירושלמית, אני מרשה לעצמי לקבוע, בהתבסס על ההיכרות השטחית שלי ועל העדויות מסביב, כי 'סרוגים' היא היצירה האמינה ביותר שנעשתה כאן על הציבור הדתי-לאומי.