יומני גאולה

אינפו: 'אין לי כוח להיות עייפה – מפנקסי האישי והפוליטי', גאולה כהן, הוצאת ראובן מס, כריכה רכה, 192 עמודים

"לא את כל המחשבות שחלפו בראשי זכרתי, אבל מאלה שזכרתי ופעמים גם רשמתי, בחרתי להביא ביומן זה לא רק את אלה שהיו נכונות לאתמול, אלא בעיקר את אלה שנכונות, לדעתי, גם להיום ולמחר".

חייהם של בני ה-80 המהלכים בקרבנו מקפלים בתוכם פיסת היסטוריה יהודית וציונית. וכשמדובר בדמות של לוחמת לח"י, עיתונאית וחברת כנסת כגאולה כהן, האמירה הזאת נכונה שבעתיים. 'אין לי כוח להיות עייפה' הוא יומן מחשבות של כהן, ובו אנקדוטות וסיפורים מחייה, המסודרים על ציר הזמן – חלקם אישיים, אחרים ציבוריים. יש והסיפורים מגובים בפתקים, מכתבים או קריקטורות שנשלחו לה על-ידי אישים שונים בתקופות שונות. חלקם בוודאי נראו אזוטריים אי אז, כשהיא אספה אותם. היום הם משמשים עדות חיה לאוסף הסיפורים הזה.

כהן מרשה לעצמה לגעת גם במקומות אישיים-משפחתיים אותם היא אינה מרבה לחשוף בראיונות עיתונאיים. אבל גם כאן, ביומן האישי-פומבי הזה, היא מקפידה שלא לגלוש לרמת הרכילות. היא כן מספרת, למשל, על בעלה ואבי בנה, עמנואל הנגבי, לו נישאה בחטף, בלחץ אביה, בשלהי מלחמת העצמאות. ואולם היא איננה מספרת כיצד היתה בנויה מערכת היחסים בין השניים או מה הביא את בני הזוג לפרק את החבילה. כן, כהן בהחלט אינה עוברת קווים אדומים שהציבה לעצמה.

'אין לי כוח להיות עייפה' מתחיל בקן ילדותה של כהן: אב חם מזג, ששימר את מורשת תימן, ואֵם אסרטיבית ומלאת חוכמת חיים, ששרה בגאון את 'התקווה' בסוף משפט הראווה שערכו האנגלים לבתה, גאולה, כשבנה הקטן מתגולל על הרצפה מעולף. אמה של גאולה נמנעה מהנקה כל זמן המשפט, בשל צניעותה.

כהן ממשיכה ומספרת על שירותה בלח"י, ועל גורלו המר של הערבי יוסף אבו-גוש, שסייע להבריח אותה מן הכלא; על הנידוי בשל היותה חברת לח"י והפיוס עם בן-גוריון; על מערכת היחסים הפתלתלה עם אריאל שרון ועל שיחה לא סימפטית עם גולדה מאיר; על הפעילות ליישוב יו"ש עם הרב צבי יהודה קוק; המאבק למען העלייה מאתיופיה, ושוב מאבק נגד הסכמי קמפ-דיוויד, פינוי ימית ולמען יהונתן פולארד ועוד ועוד ועוד. 82 שנה של עשייה ללא הפסקה, רובן מהעמדה של המיעוט, שהאור בקצה מאבקו מתגלה רק לעתים. והנה, מסיפוריה של כהן אפשר לראות איך לפעמים זוכה המיעוט ומנצח, וההישג הקטן שלו הופך לעובדה קיימת, לפעמים אפילו לקונצנזוס: כך, למשל, בעיר דוד ובעלייה מברית המועצות וכך גם בחוק יסוד ירושלים.

בספרה חושפת כהן לראשונה מספר סיפורים ומסמכים מרתקים. דוגמה לכך היא ראיון שערכה עם הרבי מלובביץ' בשנת תשכ"ז ואשר אותו העדיפה לגנוז ומשום שהוא אמר לה: "ממשלת ישראל לא נתכוונה מלכתחילה להילחם על ירושלים, ולמרות אי רצונה זה, נאלצה לבסוף להילחם על ירושלים ולכבוש אותה. אבל הכיבוש הזה, שנעשה לא מתוך הזדהות עם המשימה ולא במסירות נפש... ולכן בפועל מדינת ישראל אינה היום בעלת הבית במזרח ירושלים וגם לא בהר הבית". 

מי שמחפש בחיבור הזה של כהן חשבון נפש – לא ימצא. עטה, המיטיב לתאר, אינו עוסק בניתוח מהלכים לאחור ואינו בודק השלכות: איך קלטנו את העולים מאתיופיה; אם לא מיהרנו לחבק את כל מי שרצה לעלות מברית המועצות, בלי לשים חיץ בין יהודים לגויים; מה בעצם קרה לצחי, בנה של כהן, עמו לחמה כתף אל כתף נגד פינוי סיני, והיום נדמה כי השיל מעליו כל גרם של אידיאולוגיה.

ואף על פי שהיא לא נוגעת במקומות הכואבים האלה, לספר יש תרומה גדולה בהנגשת ההיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל מזווית אישית של מישהו שהיה שם. הספר גם מעיר את תשומת לב הקורא לכך שפעם היה ימין חילוני פעיל ומנהיג, ולא מן הנמנע שכך יכול עוד להיות; ובכלל, שפעם היו אידיאולוגיות, והן שהביאו את הפוליטיקאים אל שדה העשייה; אם לא את כולם, בטוח שאת חלקם. וגאולה כהן היא סמל לכך.

הספר בהחלט מומלץ. ולא רק לספריית בית-הספר.

ofralax@gmail.com