חסד בלי קבלות

כששמואל שכטר עבד כפועל בחברה לייצור מרצפות, הוא קיבל מהנהלת המפעל רשימה שמית של המועמדים לפיטורין, ונתבקש להודיע לעובדים הרשומים על פיטוריהם. שכטר בחן את הרשימה, ונדהם לגלות את שמו של אחד העובדים, ניצול שואה וערירי, בין המפוטרים. מיד, ללא היסוס, מחק שכטר מרשימת המפוטרים את שמו של אותו אדם ערירי, והוסיף במקומו את שמו, וזאת על אף שהיה זקוק גם הוא לפרנסה לילדיו הקטנים. כששב לביתו, אמר לאשתו הדואגת שהוא מאמין באמונה שלמה שהקב"ה ידאג לפרנסתו, ושמבחינתו לא היתה אפשרות אחרת לנהוג.


שמואל שכטר קיבל מהנהלת המפעל רשימה שמית של המועמדים לפיטורין, ונתבקש להודיע לעובדים הרשומים על פיטוריהם. הוא בחן את הרשימה, ונדהם לגלות את שמו של אחד העובדים, ניצול שואה וערירי, בין המפוטרים. מיד, ללא היסוס, מחק שכטר מרשימת המפוטרים את שמו של אותו אדם ערירי, והוסיף במקומו את שמו. זאת על אף שהיה זקוק גם הוא לפרנסה לילדיו הקטנים. "אני מאמין באמונה שלמה", אמר לאשתו, "שהקב"ה ידאג לפרנסתנו"
לאחר שלושה חודשים, קיבל שמואל שכטר משרה בתנאים טובים יותר במפעל הטקסטיל 'אתא'. מקרה זה של חסד משקף את תמצית אישיותו של שמואל שכטר, המשלבת טוב לב בלתי רגיל עם אמונה תמימה בקב"ה.

לגדל בבית 187 ילדים

לפני כחודש הלך שמואל שכטר לעולמו, לאחר מחלה קשה. רבים באו ללוותו בדרכו האחרונה. בין המלווים היה גם אבי גלינסקי, עובד חברת החשמל בן 32, אשר היה בן בית בביתו של שכטר. את ההיכרות הראשונית עם שכטר ערך כשהיה נער בן 13 שנים. בצו בית-משפט, הוחלט להוציאו בדחיפות מהבית. בית-המשפט הורה להכניסו למשפחת אומנה באופן מיידי, עד שיימצא עבורו פתרון של קבע.

בשל חומרת המקרה, הפנו רשויות הרווחה את אבי בבהילות למקלט ילדים בביתם של הזוג שכטר. בשונה ממשפחת אומנה רגילה, למקלט ניתן להביא ילדים הזקוקים לסידור מיידי בכל שעה משעות היום, ללא התראה מוקדמת. בני הזוג שכטר, שביתם שימש כמקלט, היו ערוכים בכל רגע ורגע משעות היום לקבל ילד, תינוק או נער מתבגר הזקוק לפינה בטוחה ואוהבת. "אבא שלי נפטר, ואמא לא תפקדה בבית בכלל. הודיעו לי שאני הולך לגור בבית של משפחת שכטר בקריית-שמואל עד שיימצא לי מקום קבוע לחיות", נזכר אבי ביום בו הגיע לביתם של יפה ושמואל שכטר. הוא זוכר כיצד ברגעים הקשים בחייו הם קיבלו אותו לביתם בחום וללא תנאים. "באתי לבית שלהם מלא חששות, אבל הם נתנו לי מיד להרגיש רצוי ואהוב. בדיוק באותו שבוע שהגעתי אליהם שופץ ביתם, ורק בחדר השינה שלהם היה אפשרי לישון".

אז איפה אתה ישנת?

"איפה אני ישנתי? השאלה היא איפה יפה ושמואל ישנו. הם, בצורה הכי טבעית מבחינתם, פינו לי את חדר השינה שלהם כדי שתהיה לי פינה שקטה בבית, והעבירו את המיטות שלהם למחסן".

הם ישנו במחסן?!

"ביקשתי מהם שאולי אני אישן במקומם במחסן, אבל הם התעקשו לתת לי תחושה טובה של בית אמיתי. שמואל ויפה לא הבינו למה אני מתרגש מזה. חשוב להדגיש, עד לאותו יום הם בכלל לא הכירו אותי. נכנסתי לביתם ולחייהם, והם התנהגו אליי מיד כאילו אני הבן שלהם. הם התייחסו אליי כחלק בלתי נפרד ממשפחתם". 

אבי, שהובא לבית משפחת שכטר לתקופה קצרה, עד שימצא עבורו סידור מתאים, נשאר בביתם במשך שנים רבות. "היחס מצד שמואל ואשתו היה כזה מדהים, שעוד ילדים חוץ ממני ביקשו להישאר בביתם ולא לעבור למשפחה אחרת", מציין אבי.
שמואל ויפה שכטר טיפלו ודאגו לכל מחסורו של אבי במשך שנים. אך אבי לא היה לבד. במשך קרוב לעשרים שנה, התקבלו בביתם של בני הזוג שכטר 187 (!) ילדים שהוצאו מביתם ונזקקו באופן מיידי למקום בטוח ללון בו וליד מלטפת ותומכת. השכטרים קלטו, שיקמו וטיפלו בתינוקות, ילדים ובני נוער באהבה ובמסירות, כאילו היו ילדיהם הביולוגיים.

גם כשמדובר במספר גדול ביותר של ילדי אומנה שזכו להצלה של ממש ובכך שלעתים שהו בביתם 10-12 ילדים בו-זמנית, הנתינה שלהם מיוחדת פי כמה לאור העובדה שלבני הזוג שכטר עשרה ילדים משל עצמם.

מהשואה למחנה המעצר, וארצה

שמואל שכטר נולד בשנת תרפ"ה בעיר שוץ שברומניה. הוא היה בן זקונים להוריו, שהיו ידועים בעירם כמכניסי אורחים וכגומלי חסדים. בעת לימודיו בישיבה, והוא בן 16 שנים, הגיעו לאוזניו שמועות על כך שהגרמנים כובשים את רומניה. שכטר הנער החליט לשוב במהירות לביתו.

בספר בו תיאר את קורות חייו, פירט את שהיה בנסיעתו ברכבת, בדרכו חזרה הביתה מהישיבה. הוא מתאר את הפחד הנורא שאפף את יהודי רומניה מפני הבאות. "בשל חזותי השונה ובשל כך שהיו לי פאות כמו לכל יהודי שומר מצוות בזמנו, כנראה הגויים הלשינו עליי. הגרמנים החלו בחיפושיהם ברכבת, וכשמצאו אותי, גררו אותי מחוצה לה וקצצו את פאותיי בגרזן המשמש לכריתת עצים ביער. מובן שהייתי מפוחד מאוד. ברחתי ליער, וחיכיתי שיחשיך. התקדמתי בחושך לכיוון העיר שלי".

המרחק בין העיר סערט בה היתה ישיבתו לבין עיר הולדתו היה 42 קילומטרים – מרחק עצום, ושמואל הצעיר צעד, מפוחד וחסר כל, בהליכה מפרכת עד בית הוריו. כשהגיע לעיר, התבררה לו המציאות העגומה. הגרמנים השתלטו על העיר, והחלו בגירוש היהודים מבתיהם.