כששמואל שכטר עבד כפועל בחברה לייצור מרצפות, הוא קיבל מהנהלת המפעל רשימה שמית של המועמדים לפיטורין, ונתבקש להודיע לעובדים הרשומים על פיטוריהם. שכטר בחן את הרשימה, ונדהם לגלות את שמו של אחד העובדים, ניצול שואה וערירי, בין המפוטרים. מיד, ללא היסוס, מחק שכטר מרשימת המפוטרים את שמו של אותו אדם ערירי, והוסיף במקומו את שמו, וזאת על אף שהיה זקוק גם הוא לפרנסה לילדיו הקטנים. כששב לביתו, אמר לאשתו הדואגת שהוא מאמין באמונה שלמה שהקב"ה ידאג לפרנסתו, ושמבחינתו לא היתה אפשרות אחרת לנהוג.


שמואל שכטר קיבל מהנהלת המפעל רשימה שמית של המועמדים לפיטורין, ונתבקש להודיע לעובדים הרשומים על פיטוריהם. הוא בחן את הרשימה, ונדהם לגלות את שמו של אחד העובדים, ניצול שואה וערירי, בין המפוטרים. מיד, ללא היסוס, מחק שכטר מרשימת המפוטרים את שמו של אותו אדם ערירי, והוסיף במקומו את שמו. זאת על אף שהיה זקוק גם הוא לפרנסה לילדיו הקטנים. "אני מאמין באמונה שלמה", אמר לאשתו, "שהקב"ה ידאג לפרנסתנו"
לאחר שלושה חודשים, קיבל שמואל שכטר משרה בתנאים טובים יותר במפעל הטקסטיל 'אתא'. מקרה זה של חסד משקף את תמצית אישיותו של שמואל שכטר, המשלבת טוב לב בלתי רגיל עם אמונה תמימה בקב"ה.

לגדל בבית 187 ילדים

לפני כחודש הלך שמואל שכטר לעולמו, לאחר מחלה קשה. רבים באו ללוותו בדרכו האחרונה. בין המלווים היה גם אבי גלינסקי, עובד חברת החשמל בן 32, אשר היה בן בית בביתו של שכטר. את ההיכרות הראשונית עם שכטר ערך כשהיה נער בן 13 שנים. בצו בית-משפט, הוחלט להוציאו בדחיפות מהבית. בית-המשפט הורה להכניסו למשפחת אומנה באופן מיידי, עד שיימצא עבורו פתרון של קבע.

בשל חומרת המקרה, הפנו רשויות הרווחה את אבי בבהילות למקלט ילדים בביתם של הזוג שכטר. בשונה ממשפחת אומנה רגילה, למקלט ניתן להביא ילדים הזקוקים לסידור מיידי בכל שעה משעות היום, ללא התראה מוקדמת. בני הזוג שכטר, שביתם שימש כמקלט, היו ערוכים בכל רגע ורגע משעות היום לקבל ילד, תינוק או נער מתבגר הזקוק לפינה בטוחה ואוהבת. "אבא שלי נפטר, ואמא לא תפקדה בבית בכלל. הודיעו לי שאני הולך לגור בבית של משפחת שכטר בקריית-שמואל עד שיימצא לי מקום קבוע לחיות", נזכר אבי ביום בו הגיע לביתם של יפה ושמואל שכטר. הוא זוכר כיצד ברגעים הקשים בחייו הם קיבלו אותו לביתם בחום וללא תנאים. "באתי לבית שלהם מלא חששות, אבל הם נתנו לי מיד להרגיש רצוי ואהוב. בדיוק באותו שבוע שהגעתי אליהם שופץ ביתם, ורק בחדר השינה שלהם היה אפשרי לישון".

אז איפה אתה ישנת?

"איפה אני ישנתי? השאלה היא איפה יפה ושמואל ישנו. הם, בצורה הכי טבעית מבחינתם, פינו לי את חדר השינה שלהם כדי שתהיה לי פינה שקטה בבית, והעבירו את המיטות שלהם למחסן".

הם ישנו במחסן?!

"ביקשתי מהם שאולי אני אישן במקומם במחסן, אבל הם התעקשו לתת לי תחושה טובה של בית אמיתי. שמואל ויפה לא הבינו למה אני מתרגש מזה. חשוב להדגיש, עד לאותו יום הם בכלל לא הכירו אותי. נכנסתי לביתם ולחייהם, והם התנהגו אליי מיד כאילו אני הבן שלהם. הם התייחסו אליי כחלק בלתי נפרד ממשפחתם". 

אבי, שהובא לבית משפחת שכטר לתקופה קצרה, עד שימצא עבורו סידור מתאים, נשאר בביתם במשך שנים רבות. "היחס מצד שמואל ואשתו היה כזה מדהים, שעוד ילדים חוץ ממני ביקשו להישאר בביתם ולא לעבור למשפחה אחרת", מציין אבי.
שמואל ויפה שכטר טיפלו ודאגו לכל מחסורו של אבי במשך שנים. אך אבי לא היה לבד. במשך קרוב לעשרים שנה, התקבלו בביתם של בני הזוג שכטר 187 (!) ילדים שהוצאו מביתם ונזקקו באופן מיידי למקום בטוח ללון בו וליד מלטפת ותומכת. השכטרים קלטו, שיקמו וטיפלו בתינוקות, ילדים ובני נוער באהבה ובמסירות, כאילו היו ילדיהם הביולוגיים.

גם כשמדובר במספר גדול ביותר של ילדי אומנה שזכו להצלה של ממש ובכך שלעתים שהו בביתם 10-12 ילדים בו-זמנית, הנתינה שלהם מיוחדת פי כמה לאור העובדה שלבני הזוג שכטר עשרה ילדים משל עצמם.

מהשואה למחנה המעצר, וארצה

שמואל שכטר נולד בשנת תרפ"ה בעיר שוץ שברומניה. הוא היה בן זקונים להוריו, שהיו ידועים בעירם כמכניסי אורחים וכגומלי חסדים. בעת לימודיו בישיבה, והוא בן 16 שנים, הגיעו לאוזניו שמועות על כך שהגרמנים כובשים את רומניה. שכטר הנער החליט לשוב במהירות לביתו.

בספר בו תיאר את קורות חייו, פירט את שהיה בנסיעתו ברכבת, בדרכו חזרה הביתה מהישיבה. הוא מתאר את הפחד הנורא שאפף את יהודי רומניה מפני הבאות. "בשל חזותי השונה ובשל כך שהיו לי פאות כמו לכל יהודי שומר מצוות בזמנו, כנראה הגויים הלשינו עליי. הגרמנים החלו בחיפושיהם ברכבת, וכשמצאו אותי, גררו אותי מחוצה לה וקצצו את פאותיי בגרזן המשמש לכריתת עצים ביער. מובן שהייתי מפוחד מאוד. ברחתי ליער, וחיכיתי שיחשיך. התקדמתי בחושך לכיוון העיר שלי".

המרחק בין העיר סערט בה היתה ישיבתו לבין עיר הולדתו היה 42 קילומטרים – מרחק עצום, ושמואל הצעיר צעד, מפוחד וחסר כל, בהליכה מפרכת עד בית הוריו. כשהגיע לעיר, התבררה לו המציאות העגומה. הגרמנים השתלטו על העיר, והחלו בגירוש היהודים מבתיהם.   

"הגרמנים כבר השתלטו על העיר", כתב שכטר בספרו. "בכפר הסמוך לעיר שלנו, הנקרא שטיפנשט, הוציאו להורג את כל אנשי הכפר. שחטו יהודים ברחוב בכל יום, התאכזרו לאנשים. כך עברו עליי ימי נעורי. כשאני נזכר בהם, אני חושב שלא היה אפילו יום טוב אחד בכל התקופה הנוראה הזו".

שכטר הובל בקרונות בקר למחנה הריכוז טרנסניסטריאה, עם כל יהודי מחוז בוקובינה. הוא שהה במחנה במשך ארבע שנים ארוכות וקשות.

לאחר המלחמה, ניצולי שואה רבים התכנסו ושוכנו במחנות העקורים השונים. שמואל ומשפחתו, ששרדו את אימת השואה, נקלטו במחנה בבוקרסט שמטרתו היתה להכשירם לקראת עלייתם לארץ ישראל. במחנה הכיר שמואל לראשונה את יפה, שלימים הפכה לאשתו. בשנת תש"ז הם הפליגו לארץ על סיפונה של אוניית 'מדינת היהודים', כשהם מצטופפים עם עוד 2660 אודים מוצלים מאש המייחלים להגיע למנוחה ולנחלה. "באונייה שלנו היו מעל 2600 יהודים. הלינה היתה על גבי דרגשים מעץ, שהיו מסודרים זה על גבי זה כדי שיוכלו להכיל כמה שיותר עולים", מציין שכטר בספרו.

אוניית המעפילים 'מדינת היהודים' הועמסה במספר אנשים הגדול בהרבה מיכולת הקיבולת הרגילה שלה. תנאי המגורים בה היו קשים. המעפילים סבלו מצפיפות, מתנאים סניטריים גרועים וממחסור במזון. למרות כל הקשיים, המעפילים קיבלו בהבנה את המצב, והיו נחושים בדעתם להגיע לארץ ישראל. לבסוף, כשנתפסה האונייה בידי הבריטים ולא הורשתה להיכנס לשטחי ישראל, פתחו המעפילים בשביתה ואף במאבק פיזי נגד הבריטים, שניסו להוריד אותם בכוח מהסיפון.

"אחרי שבוע הגענו לשטח המים הטריטוריאליים של ישראל. חיילים בריטים התקיפו אותנו, והאונייה החלה לשקוע", כתב שכטר. "אנו לא ויתרנו, והשבנו מלחמה במלוא העוצמה. נשק כמובן לא היה לנו, אבל מוטיבציה גבוהה ורצון עז הניעו אותנו".

המעפילים נטלו מכל הבא ליד, וזרקו לעבר החיילים הבריטים, שניסו להשתלט בכוח על האונייה. בקרב שהתפתח ללא נשק חם, נפגעו הן חיילים בריטים והן מעפילים. רק לאחר שהבריטים הצליחו לפרוץ פתח בסיפון ולחדור לחדר המכונות, נעצרה האונייה, במרחק של כעשרה קילומטרים מחוף תל-אביב. 'מדינת היהודים' נגררה על-ידי משחתת בריטית לנמל חיפה, ושלושה ימים מאוחר יותר הועלו המעפילים לספינות גירוש והובלו למחנות המעצר בקפריסין.

התחושה בקרב המעפילים היתה קשה ביותר. לאחר ייסורי השואה ותלאות הדרך, קיוו המעפילים לפתוח דף חדש בחייהם, אך חלומם נגדע באחת על-ידי החיילים הבריטים. התנאים היו קשים: צפיפות רבה, הקצבה מוגבלת של אוכל ומים ותנאי מגורים בלתי נסבלים.

"כשהגענו למחנה בקפריסין", סיפר שכטר בספרו, "אמרה יפה: 'זהו, הגענו לאושוויץ'. שהינו בקפריסין כמעט שנה, ועברנו שם הרבה תלאות. בתקופת החורף, בסערות גשמים ורוחות, לא פעם האוהל שלנו התעופף מעלינו, ואנו נותרנו ללא קורת גג כפשוטו".

כשלבסוף, בשנת תש"ח, עלו שמואל ויפה שכטר לארץ ישראל, שמואל התגייס לצבא. ללא כל אימון, נשלח מיידית להילחם בחזית. הוא נלחם כתותחן בחיל התותחנים בנגבה, בשחרור הקסטל ובשחרור באר-שבע.

לאחר המלחמה עברו בני הזוג שכטר לגור במעברה בקריית-שמואל, ועם הזמן קבעו שם את ביתם. לאורך השנים עבד שכטר בעבודות רבות לפרנסת ביתו, וכפי שחזר ואמר לסובבים אותו: "כל עבודה מכבדת את בעליה". הוא עבד בבית חרושת למרצפות, עבד כפועל במפעל הטקסטיל אתא, ניהל חנות מכולת שכונתית, ובשנים האחרונות שימש כמשגיח כשרות במפעל 'זוגלובק' בנהריה.