ידידות עם עמרם מצנע


כדי לעשות את כל מפעלי החסד, אביך נזקק לתקציב גדול. מאין הכסף? אורי שכטר, הבן: "אבא היה אומר לנו: 'בתכריכים שלי אין כיסים. אני אעשה חסד, והקב"ה יעזור'. הוא חילק את המעט שהיה לו ביד רחבה, למען כולם. את מעשיו הובילה תמיד המחשבה איך ניתן לעזור, להועיל ולעשות טוב. הוא האמין שהפרנסה היא מהשמיים, ועל כל אדם מוטלת החובה לגמול חסדים ככל יכול"
את פרויקט ילדי האומנה התחילו בני הזוג שכטר בצורה לא מתוכננת. בחור צעיר בן העדה האתיופית פנה לשכטר, ששמו הלך לפניו בעזרה לזולת, וכולו נסער. הבחור סיפר שאשתו נכנסה לדיכאון לאחר הלידה, והיא אינה מתפקדת ולא מטפלת בשני ילדיה הקטנים. הילדים המסכנים מוזנחים, והוא חש חסר אונים. שמואל, עם אשתו יפה, החליטו מיד וללא היסוס להתגייס למשימה. הם לקחו את ילדיו הקטנים תחת חסותם. שמואל ויפה טיפלו בילדים באהבה במשך תקופה ארוכה, עד שאמם התאוששה והחלה לתפקד. מאז אותו מקרה התייחסו בלשכת הרווחה של עיריית חיפה אל בני הזוג שכטר ככתובת מועדפת לטיפול בילדים הנזקקים לסידור מיידי.

שמואל ז"ל ויפה הקדישו בעשרים השנים האחרונות את כל מרצם למען ילדים אומללים אלו. וכך, על הכביש הראשי בקריית-שמואל שוכן ביתם של בני הזוג שכטר, אשר היווה עבור ילדים רבים כל כך קרש הצלה ברגעי משבר בחייהם.
בין עמרם מצנע, ראש מועצת ירוחם ולשעבר ראש עיריית חיפה ויו"ר מפלגת העבודה, לבין שמואל שכטר ז"ל, נוצרה קירבה מיוחדת במשך תקופת כהונתו כראש עיריית חיפה.

עמרם, כיצד נוצר החיבור בינך לבין שמואל שכטר ז"ל?

"בימי ילדותי גדלתי בקריית-חיים, הגובלת עם קריית-שמואל. כבר אז שמעתי על האיש ועל מעשיו הטובים, אך עדיין לא זכיתי להכירו. רק לאחר שנבחרתי לראשות עיריית חיפה, נוצרו בינינו קשרים אישיים חמים. כל פגישה עמו היתה מלאת עניין. לאורך עשר שנות כהונתי כראש העירייה, נחשפתי לבני משפחת שכטר בכלל ולשמואל בפרט".

מה כל כך קסם לך?

"קודם כל, ראיתי בן אדם המנהיג את משפחתו הענפה. שמואל שכטר ניהל במסירות גדולה, יד ביד עם אשתו יפה, בית לילדים נזקקים. כל גורמי הרווחה בעירייה ידעו תמיד שיש להם כתובת בשעת הצורך. לא היה יום שלא היו מספר ילדים שהתקבלו בביתם וזכו לטיפול חם מצדם".

בנוסף, בכל חג סוכות שמואל ויפה התגייסו לקשט את סוכת ראש העיר.

"נכון מאוד. גם בחגים שמואל נרתם לתת מזמנו וממרצו למען הכלל. מדי שנה הוא עמל, עם אשתו, כמה חודשים לפני חג הסוכות, להכין את קישוטי החג לסוכת ראש עיריית חיפה המוצבת בגן האם במהלך ימי החג, ואשר כל תושבי חיפה מוזמנים לבקר בה. לקראת חג הפסח הוא הפעיל בחצר ביתו פרויקט לאפיית מצות שמורות לפסח, ומוסדות חינוך רבים, בתי-ספר וגני ילדים, הגיעו לחוות את טקס אפיית המצוות".

איך אתה מסביר את העובדה שלמרות פערים גדולים בין השקפות עולמכם היה קיים בינך לבין שמואל ז"ל חיבור אישי?

"אני חושב שבהשקפת העולם הפוליטית אכן היו בינינו פערים וחילוקי דעות, אבל זה לא היה רלוונטי עבורנו. התחברנו דרך העולם החברתי, העולם הערכי והעולם המוסרי של שנינו. תמיד טענתי שלהיות יהודי זה להאמין, וכולנו מאמינים. היה לנו מכנה משותף רב, שהתגבר גם על חילוקי הדעות".

"בתכריכים שלי אין כיסים"

אורי שכטר (37), בן הזקונים, מדבר בהערצה גלויה על הוריו ועל הבית הבלתי שיגרתי בו גדל. "אבא היה אדם פשוט, אבל הפשטות שלו היתה מלאה בחסד. הוא ראה כל אדם בגובה העיניים. לא משנה מי עמד מולו: תינוק, ילד צעיר, אדם קשה יום, מתבגר או קשיש – לכולם הוא היה רגיש, דואג ואכפתי".  

אורי, בוגר הישיבה התיכונית בחיספין, הוא מג"ד (מיל') ומנהל כיום את התחנה המרכזית בירושלים. הוא נזכר במקרה שהתרחש בשנת שמיטה לפני שנים: "אבא ועוד אדם אחד בלבד קיבלו אישור מהרבנות למכור בחנות המכולת שלהם את הירקות המתאימים לשנת שמיטה. באחת הנסיעות לשוק הסיטונאי כדי לקנות את הירקות והפירות לחנות, התלווה לאבא שלי אחי הגדול. בדרך חזור פגשו את המוכר השני תקוע בצד הדרך, כשמכוניתו לא מתניעה. אבא עצר כדי לנסות לעזור לו, אבל לא הועיל דבר, והרכב של המתחרה, שהיה עמוס בסחורה, לא הראה שום אות חיים".

אורי עוצר לרגע וממשיך: "אחי אמר בלחש לאבא: 'עזרנו, די, בוא ניסע', אבל אבא לא שהה לנדנודיו, וחזר לשוק הסיטונאי, שם פרק את הסחורה שהעמיס קודם על הרכב. הוא שב לרכב התקוע, העמיס את הסחורה של המתחרה ברכבו, ודאג להוביל את הארגזים הכבדים עד לחנותו של המוכר השני".

מדובר בחנות מתחרה, זה לא פראייריות?

"אצל אבא לא היתה בלקסיקון המילה 'פראייר'. איפה שהוא יכול היה לעזור ולעשות חסד – שם הוא היה. יהודי בצרה – הוא עזר לו. אין התלבטויות. אין המחשבה 'מה ייצא לי מזה'. חסד במלוא מובן המילה".

אתה מתאר את אבא כאדם שמח ואופטימי, איך זה מסתדר עם העובדה שבחייו הוא ידע תלאות קשות מנשוא – הוא שרד את השואה, שהה במחנה בקפריסין ולחם במלחמת השחרור?

"זה באמת עורר התפעלות בקרב כל מי שהכיר את אבא וידע על עברו. אבא, מטבעו, היה מלא אמונה ושמחת חיים. המשפחה הגדולה שזכה להקים – עשרה ילדים, חמישים נכדים ו-17 נינים – היתה עבורו מקור לנחת. אחרי כל לידה של נכד או נין, לא משנה באיזה בית-חולים התינוק נולד, בצפון או בדרום, הוא נסע עם אמא, אמר מזל טוב, נישק את התינוק, וחזר הביתה. הוא היה אדם מלא חיים. כשהיה בן 73, הוא עשה סנפלינג. הוא רכב על סוסים. ותמיד תמיד ראה את הטוב בכולם".

לפני שבע שנים נהרג נכדו האהוב אלנתן שכטר ז"ל בדרכו לפעילות מבצעית. בן 22 היה אלנתן בנופלו. יחידתו של אלנתן סיימה אימונים ברמת הגולן, ונשלחה לתפוס קו בגבול לבנון. אלנתן נתבקש ללוות את הרכב שהוביל שני נגמ"שים. בירידה מרמת הגולן לצומת גונן התרחשה תאונה, הרכב הידרדר לתהום, ואלנתן נהרג.

הסב שמואל שכטר החל לבכות באופן שלא ראתה אותו משפחתו מעולם. "אבא התחיל למרר בבכי, ולבכות בלי הפסקה על נכדו האהוב", מספר אורי שכטר, הבן. "לא ראינו אותו ככה אף פעם. הוא כמעט התפרק מכאב. אבא בכה ובכה, אבל אז ניגש אליו הרב צפניה דרורי, וחיבק אותו. באותו רגע, אבא תפס את עצמו, והתעשת. זו היתה הפעם היחידה שראינו את אבא עצוב כל כך. מאז ועד יום מותו, לא ראינו את אבא בוכה כך. מטבעו הוא היה מלא חיים. מלא שמחה".

האם כילד לא היה לך קשה עם כך שבביתך היו כל הזמן ילדים 'זרים'?

"הבית שגדלנו בו היה בית של חסד ונתינה, כך שהיה טבעי לנו שההורים יקדישו את זמנם לעזרה לילדים נזקקים. אבא ואמא ידעו לתת גם לנו, האחים, את תשומת הלב והאהבה שהיתה דרושה לנו. חוץ מזה, הם התחילו עם האומנה בתקופה שיחסית הייתי כבר בוגר".

כדי לעשות את כל מפעלי החסד שאביך עשה בימי חייו הוא נזקק לתקציב גדול, מאין היה לאבא הכסף עבור זה?

"אבא היה אומר לנו: 'בתכריכים שלי אין כיסים. אני אעשה חסד, והקב"ה יעזור'. הוא חילק את המעט שהיה לו ביד רחבה, למען כולם. את מעשיו הובילה תמיד המחשבה איך ניתן לעזור, להועיל ולעשות טוב. הוא האמין שהפרנסה היא מהשמיים, ועל כל אדם מוטלת החובה לגמול חסדים ככל יכולתו.

"בסופו של דבר, המסר המרכזי שניתן ללמוד מאבא הוא שכדי לעשות חסד לא צריך להיות תחת עמותה גדולה או איזה גוף עסקי גדול", מסביר אורי. "חסד מתחיל דווקא מהדברים הקטנים ביומיום, כמו: חסד עם האישה – פרגון ומילה טובה, או חסד עם הילדים – מסירות ודאגה, וכמובן חסד לכלל עם ישראל. נאמר 'אך טוב וחסד ירדפוני'. ברגע שמתחילים לעשות חסד, זה רודף אחריך. יש מה לעשות, צריך לקום ולהתחיל לעשות. כשרוצים לתת, הכל אפשרי. רק צריך לרצות".

הזוגיות האיתנה בין יפה לשמואל שכטר נותרה בעוצמתה לאורך שישים שנות נישואיהם, ואף בימי חייו האחרונים של שמואל הוא דאג לטפח אותה. שלושה שבועות לפני שנפטר, חל יום הנישואין השישים שלהם. הוא שכב בביתו כשהוא מחובר לצינורות, חלש וכואב. יפה היתה באותה עת מאושפזת בבית-החולים לטיפולים בעקבות מחלת הסרטן בה לקתה. למרות המאמץ הרב הנדרש ממנו, התעקש שמואל לנסוע לבית-החולים, לבקר אצלה.

נתמך בבנו, נכנס לחדרה עם זר פרחים גדול, ובהתרגשות רבה העניק לאשתו את הפרחים. כשחזר שמואל הביתה, מותש מהשקעתו הרבה, הטריד משהו את מנוחתו. הוא ביקש מבנו להתקשר בדחיפות ליפה. ואז, כשדמעות זולגות מעיניו, אחז בידו באפרכסת הטלפון ואמר לה: "יפהל'ה, שכחתי לומר לך: את יפה כל כך. יפה כמו ביום שהכרתי אותך".