מכתבים

כללי המשחק השתנו (בתגובה ל'פשרה אינה מילה גסה', גיליון 298)/ אריה יצחקי, אפרתה

העיתונאי חגי הוברמן כמו אדוניו-מעסיקיו ב'אמנה', לא הפנים את לקחי הגירוש. הוא מתפלפל ומביא חמש דוגמאות היסטוריות על פשרות ופינויים מרצון שהביאו להרחבת יישובים, אך מתעלם מעובדה בסיסית אחת: כל זה נכון עד הרס היישובים בגוש קטיף וצפון השומרון. מאז נחצה קו אדום בוהק. ממשלות ישראל של שרון ואולמרט לא נרתעות יותר מהרס יישובים יהודיים ומסירתם לאויב. משום כך יש להילחם בכל התוקף ב"הסכמי מאחזים גסים וטמאים".

יתרה מזאת, לא במקרה החלו לאחרונה ארגוני השמאל הקיצוני לתבוע בבתי המשפט פינוי בתים ביישובים ותיקים ומרכזיים ביו"ש כמו עפרה. זהו הצעד הראשוני ובעקבותיו יבואו תביעות לפינוי בתים בשילה, בבית אל, בעלי,  בקדומים, ומי יודע אולי גם באלקנה (כן כן הוברמן – באלקנה) ובאריאל.

כדאי שהאדונים 'הממלכתיים' היושבים במשרד אמנה ובמועצת יש"ע המתחדשת, לא ינהגו מנהג בת-יענה ויפתחו את ראשם ומחשבתם לנתונים החדשים, זאת בטרם יפתחו את ראשיהם האלות של היס"מ ופרשי המשטרה במיגרון.

מתאימות לגיוס (בתגובה ל"צה"ל, לא מה שחשבתן", גיליון 298)/ קרן ריינמן, קיבוץ לביא

אני משרתת מזה שנה ו-9 חודשים בצה"ל. כהקדמה אדגיש כי התקופה הזאת, על אף כל הקשיים, הייתה ועודנה אחת התקופות המשמעותיות, המלמדות והמהנות בחיי. לכן, מכתב זה הוא אישי ואינני מתיימרת לייצג חיילות דתיות אחרות.

הזדהיתי מאוד עם חלק מהדברים שאמרה ריקי דמרי בכתבה על הקושי בהימצאות בחברה בה נורמות הדיבור, המגע והתקשורת בכלל הן שונות מאוד. אולם בתור בחורה דתייה שקיבלה החלטה מודעת להתגייס, אני רואה חשיבות עצומה בגיוס בנות מתאימות.

אני מעריכה מאוד את הבנות הבוחרות בשירות הלאומי ואת תרומתן הרבה, אך בעיני מערכת החינוך הדתית עוצמת עיניים בכל הנוגע לגיוס הבנות. כמובן שאין לשלוח בנות לצבא ללא הכנה מוקדמת. אך למה לשלול מראש כל מסגרת שאינה תואמת בדיוק את הערכים שלנו? היכן האמון שלכם במסוגלותן של הבנות לעמוד מול ניסיונות ואף להתחזק מולם? אם הבנות שלנו מספיק חזקות להתמודד עם אוכלוסיות חלשות במסגרת השירות הלאומי, מדוע שיחששו ממפגש עם האוכלוסיות הללו בחיים האמיתיים?

נקודה נוספת, שהועלתה בכתבה, היא קידוש ה'.

אני גרה בחדר עם שלוש בנות חילוניות, שכבר יודעות איזו ברכה אומרים אחרי כל סוג מזון ומתעניינות באורח חיי בכלל. חברותיי המקסימות מהקורס, חילוניות למהדרין, מתכננות לבוא אליי לשבת בקרוב, וזו תהיה השבת הראשונה אותה הן ישמרו כהלכתה.

אני חוזרת ומדגישה כי לא כל הבנות הדתיות (ואולי אפילו רובן) ימצאו את צה"ל מתאים למסלול חייהן. אך חשוב כי החברה שלנו תבין ותקבל את אלו המרגישות מספיק חזקות לצאת ולתרום, ולא כ"מתנדבות", אלא כחלק אינטגראלי מהחברה בה אנחנו חיים.

גם התיכונים (בתגובה ל'כן בבית ספרנו', גיליון 298)/ דליה ג'יבלי, רחובות

שמחתי לקרוא  על בית הספר 'ארץ  הצבי'  בירושלים בניהולו של יוסי  אייזמן. מחמם את הלב לדעת שרשת אליטיסטית  כמו 'צביה'  משקיעה הרבה אהבה ומסירות בילדים שלא תמיד שפר גורלם מבחינה כלכלית סוציאלית והישגית, והתוצאות  לא מאחרות לבוא.

עם זאת, כדאי לציין שאת  דגל הטיפוח וההשקעה בילדי השכונות והנושרים כבר הרימו לפני למעלה מעשור בתי  ספר  תיכון דתיים. בין הראשונים היה הרב  אדלר, ראש מינהל החינוך  הדתי, שפעל בכפר בתיה והקים את מגמת ספורט. גם בית הספר בו אני מלמדת, התיכון הדתי 'ראשית' (לשעבר  ביל"ו) בתל אביב, בראשות הרב ספי שרמן, קולט  את ילדי השכונות והנפלטים מבתי ספר  אחרים, ומהווה  להם "בית  עוזר ותומך". התוצאות הן  הישגיים מרשימים בתחום לימודי ותחום הערכי: מילדים חסרי ביטחון עצמי, ידע וספקות בתחום הדתי, הם מסיימים כנערים בעלי מודעות עצמית טובה וגאווה בהשתייכות היהודית והדתית.

הלקח לא נלמד/ חיים דויטש, חולון

בילדותי לימדו אותנו בבית הספר חינוך ממלכתי כאילו היהודים היו צריכים להתנגד בתקופת השואה ואז כביכול היתה ההשמדה נמנעת.

לא זכור לי שליהודים בגולה היה צבא ישראלי או צבא כלשהו עם נשק, טנקים, מטוסים ותחמושת של טילים מתקדמים.
אבל כיום, כאשר מספרים שיש לנו אפילו פצצות אטום, מדוע אנו מפקירים את תושבי שדרות והסביבה למטחי הקסאמים ומעשי הרצח של החמאס? האם 'התרגלנו' או שמא חיי אדם כבר לא נחשבים?