חדשות ערוץ 7

עכשיו בכותרות: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

בחתונה זה יעבור - בגליון השבוע

לייזי שפירא וחוה דיבון על גג העולם: התקשורת מפרגנת לסדרת הטלוויזיה שלהם 'סרוגים', החבר'ה נהנים לראות את בני דמותם על המסך, ובהנהלת yes מעוניינים לצלם עונה נוספת.
03/07/08, 16:49
חגית רוטנברג ועמנואל שילה

בסופו של ערב השקה חגיגי של סדרת הטלוויזיה הירושלמית החדשה 'סרוגים', שהתקיים בתל-אביב, ניגשו אל הבמאי לייזי שפירא כמה נשים חילוניות שצפו בפרקי הסדרה שהוקרנו במהלך הערב. "בא לנו גם להדליק נרות שבת מעכשיו", גילו לו בהתרגשות. "אפילו לא התכוונתי שזה יקרה", אמר שפירא בשיחה שקיימנו אתו השבוע, "אבל זה קורה. הצופים בסדרה, חילונים בעיקר, מגלים בה את הקסם והתמימות שהם מחפשים".


לייזי שפירא: "קחו למשל את העקירה של גוש קטיף. בטלוויזיה לא הראו שום צד אנושי בעניין. דמות המתנחל בסדרות היא תמיד משהו נלעג, אז מה אכפת לזרוק אותו מהבית? בסדרה שלנו רואים שאנחנו בני אדם, ויש בזה הישג. הבעיה בציבור שלנו, שכולם אומרים 'התקשורת לא מעניינת אותנו', ואז אפשר לזרוק אותנו מהבית"
היחשפותם של צופים מהמגזר הכללי לעולמם הפנימי המורכב של חובשי הכיפות הסרוגות הוא אחד ההישגים של הסדרה בעיניו של שפירא, אבל לא ההישג היחיד. הוא גם רווה נחת מהעובדה שהצליח להביא את כל צוות הצילום, ההפקה והשחקנים, התל-אביבים רובם ככולם, למשך שבוע וחצי, אל מעבר לקו הירוק. "אחת הדמויות בסדרה עוברת בשלב מסוים להתנחלות", הוא מגלה. "חיפשנו מקום עם מרחבים ומדבר, והחלטנו לצלם בגבעה מבודדת ביישוב נופי פרת. זה הישג אדיר להביא את כל ההפקה למקום כזה, הם מעולם לא עברו את הקו הירוק", מסביר שפירא, ומוסיף כי למרות העובדה הזו, הצוות דווקא השתלב לא רע במקום החדש, ולא ממש רצה לעזוב.  

יש באז תקשורתי, ברוך ה'

הסדרה 'סרוגים' עלתה לאוויר רק לפני כשבועיים, במסגרת שידורי הלוויין של yes, וכבר זוכה לביקורות חיוביות ולשיח נרחב סביבה בברנז'ה ובתעשיית הטלוויזיה. יוצרי הסדרה, לייזי שפירא וחווה דיבון, בוגרי בית-הספר הדתי לקולנוע וטלוויזיה 'מעלה', הם למעשה היוצרים הדתיים הראשונים שהצליחו להעלות למסכי הטלוויזיה סדרת דרמה באורך מלא, העוסקת במגזר הדתי. "ברוך ה', יש באז טוב סביב הסדרה", מתנסח שפירא במילים שרק במאי דתי נזקק להן, "כותבים על זה הרבה באינטרנט, בטוקבקים ובתעשייה בכלל". קבלת הפנים החמה לה זוכה הסדרה בקרב הצופים והמבקרים תגרום ככל הנראה למקבלי ההחלטות ב-yes לאשר את העלאתה לאוויר של עונה שנייה, בנוסף ל-15 הפרקים של העונה הראשונה. "הם מעוניינים בעונה נוספת, אנחנו כבר יושבים על הפיתוח", מספר שפירא.  

ימים מחויכים במיוחד עוברים על דיבון ושפירא, הנישאים על גלי האהדה וההצלחה. אך לא רק עליהם: בית-הספר שגידל אותם, 'מעלה', רווה אף הוא נחת מהתהילה שקוצרים בוגריו. 'סרוגים' היא ככל הנראה פסגת ההצלחה המקצועית אליה הגיעו תלמידי בית-הספר, שסרטי הגמר של בוגריו היו עיקר תוצרתו עד לאחרונה. "אין ספק שהסדרה ממנפת את מעלה", קובע שפירא, "אני חושב שבית-הספר מתגאה ושמח בסדרה. הם באמת תמכו בנו לאורך כל הדרך. שיתפנו גם בוגרים נוספים בצוות הצילום ובכתיבת התסריט".

למרות החיבוק לו זוכים הסדרה ויוצריה, לא מתכחשים שפירא ודיבון לביקורת על 'סרוגים', הנשמעת בעיקר מצדה הדוסי יותר של הסקאלה המגזרית. הצופה הדתי נתקל במהלך הצפייה בסדרה בסצנות צורמות עד חוצות קווים אדומים מבחינתו, כשומר הלכה: ברכות שנאמרות בשם ובמלכות לבטלה, אישה שמקדשת על היין גם עבור גברים, ומעל לכל – הפרות רבות של דיני הצניעות בין נשים לגברים, החל במגע וכלה בפעולות בוטות יותר. בחירתם של יוצרי הסדרה, בוגרי 'מעלה' כאמור, לשלב סצנות מסוג זה, מעלה תהיות שכבר עלו בעבר באשר לתקוות שנתלו בבית היוצר לקולנוענים ואנשי טלוויזיה דתיים.

הפמיניסטית והמרכזניק נכנסים לפרֵיים


חווה דיבון: "מי שלא מעלה שאלות – הוא עצמו מעורר תהייה בעיניי. אני כותבת סרטים למגזר החרדי. שם אסור שתהיה שום דילמה קיומית של דמות, כמו מה המקום שלי מול ה'. הם תמיד תלמידים טובים וצדיקים. אין התמודדות אמיתית. לדעתי, אנחנו עושים שקר בנפשנו, כי הדרך תמיד כרוכה בשאלות ובתהיות"
הראיון עם השניים מתקיים בדירתה הציורית של דיבון, בלב שכונת קטמון הישנה, שיש גם מי שיכנה אותה לב 'הביצה הירושלמית'. למי שלא מתמצא, 'הביצה' היא כינוי לקהילת הרווקים והרווקות הדתיים המתבגרים, שמתגוררים בדירות שכורות ומנהלים חיי חברה תוססים בלב השכונה הירושלמית. התופעה החברתית הזו מגיעה למספרים ששפירא מעריך באלפים, ומתפשטת גם לאזורים גיאוגרפיים נוספים. האווירה החברתית והדתית בקהילה זו היא ההשראה לעלילת 'סרוגים', העוסקת בעולמם של צעירים וצעירות דתיים המתגוררים ב'ביצה' הקטמונית. שפירא, בוגר ישיבת ההסדר במעלה-אדומים, הנמנה מזה כעשור עם רווקי ה'ביצה', וגם דיבון, נשואה ואם לחמישה אך מוקפת קרובים וחברים רווקים, מכירים היטב את ההוויה שממנה רקחו יחד את התסריט. מציאות החיים המסובכת והלא-טבעית בה חיים רווקי המגזר הדתי גרמה להתגבשותה של אותה קהילה עצמאית, שמכילה בתוכה גם תופעות של הידרדרות רוחנית ונטישת גדרי ההלכה, מה שמשתקף היטב גם ב'סרוגים'.

דרכיהם של שפירא ודיבון נפרדו לאחר הלימודים המשותפים ב'מעלה'. שפירא יצא עם סרט הגמר שלו 'איכה', שזכה לפופולאריות בקרב הצופים הדתיים, ולאחר מכן המשיך בסרט דוקומנטרי שביים עבור ערוץ 8 ועוד. במהלך השנים הלא-מעטות שחלפו מאז, הסתובב שפירא עם הסרטים שיצר בפסטיבלים בארץ ובחו"ל, והתפרנס מעבודות מהצד, תוך שהוא חולם על הפריצה המקצועית הגדולה.

לפני שלוש שנים חבר לדיבון, המלמדת תסריטאות ב'מעלה', ויחד חיברו תסריט לקומדיה רומנטית המתרחשת דווקא בחברון. התסריט הוגש עבור מכרז לדרמה חד-פעמית שהוציאה קרן 'גשר'. בסופו של דבר ההצעה לא התקבלה, אולם אחד המפיקים בו פגשו השניים במהלך העבודה, יונתן ארוך, גילה את הפוטנציאל הגלום בצמד, ועודד אותם להמשיך ליצור. "לשמחתנו, יצא משהו גדול יותר מהדרמה שעליה חשבנו בהתחלה", מספרים השניים. "הוא אמר לנו: יש לכם הרבה רעיונות, למה שלא תלכו על סדרה?".

ארוך, יחד עם המפיקה דקלה ברקאי, נטלו על עצמם את הפקת 'סרוגים'. לאחר שהפרק הראשון נשלח לכל רשתות הטלוויזיה, היו אלה אנשי yes שהרימו את הכפפה. "בטלוויזיה בכבלים ובלוויין יש יותר חופש מאשר בערוצים המסחריים התלויים ברייטינג; לכן, ברמת התוכן, לא התערבו לנו בעבודה בכלל", מספר שפירא. "הם לקחו סיכון: צמד דתיים שכותבים על דתיים – דבר כזה עוד לא נשמע", אומרת דיבון. השניים מקווים שהסדרה תירכש בעתיד גם על ידי הערוצים המסחריים, ובכך תזכה לחשיפה גדולה יותר. 

האם הסדרה משקפת את המציאות ב'ביצה' בצורה אותנטית?


דיבון: "אנחנו עוסקים בסוג של ממוצע. יש אנשים שנמצאים יותר ימינה או שמאלה על הסקאלה הדתית בהשוואה לדמויות בסדרה, אבל אנחנו עוסקים באמצע. בחרנו את אלה שנמצאים בשלב ההתלבטות, שמחפשים דרך. מי שכבר החליט מעניין אותי פחות, אבל מי שעדיין מחפש - זה מעניין".

יש בסדרה בחורה פמיניסטית שלומדת טעמי המקרא אצל בחור 'מרכזניק' ומתפתחת ביניהם אהבה. זו לא סיטואציה קצת הזויה?

שפירא: "זה טלוויזיה, ולכן יש בה דברים מוקצנים, אבל עדיין זה אותנטי. החברה שלנו כל כך מגוונת, אין מישהו שיכול לייצג אותה בכול. לא דומה חבורה אחת שיושבת בשולחן שבת ברחוב הפלמ"ח לחבורה שיושבת בדירה ממול. הסיפור הזה הוא קצת הקצנה של טלוויזיה, אבל זה יכול היה לקרות".

מה רציתם להראות לקהל הדתי ומה לחילונים? יש בסדרה ניואנסים שדתיים יבינו וחילונים לא. איך מתמרנים?


"ירושלים זו עיר יפה עם דימוי שלילי בציבור הכללי: חרדית, ענייה, חשוכה, מלוכלכת. רצינו להראות שיש פה חיים, סצנה, שקורה פה משהו. אם דבר מונצח על המסך – הוא קיים. אם ירושלים תונצח לא בגלל פיגוע, שביתה או מריבה על הגשר, אלא כי יש בה אנשים חושבים ונושמים – אני מאושרת". שפירא מוסיף כי התקרבות מנטלית לירושלים באמצעות צפייה בסדרה תגרום לצופים גם למחשבה שנייה בטרם תתקבל החלטה מדינית בנוגע לעתידה של העיר
שפירא:
"לא היו לנו כוונות לגבי מה יחשבו עלינו מאיזה צד. רצינו לכתוב סיפור נטו. החלטנו לא להתחשבן ולתת גם ניואנסים, אפילו אם החילונים לא יבינו. יש אומנם מקומות שנאלצנו להיות מסבירנים, אבל בצורה עדינה". דיבון מספרת שכאשר פרק מסוים עסק בקידוש שנערך בבית-הכנסת, היא ושפירא היו צריכים להסביר לצוות ההפקה מהו 'קידוש' קהילתי, כולל הפיצוחים והקיגל. "לייזי הביא לישיבת ההפקה קיגל אמיתי מהבית, שיבינו מה זה", היא צוחקת. 

דתיים הם גם בני אדם

יש ביקורת על יצירות של 'מעלה' בכלל, וגם על הסדרה הזו, לפיה שוב מכבסים את הכביסה המלוכלכת של המגזר הדתי בחוץ.

דיבון ושפירא מחייכים לשמע הטענה המוכרת. "בדיוק השבוע אמרו לי את זה", אומרת דיבון, "ואני שומעת את זה מאנשים שאפילו לא ראו את הסדרה. יש מגננה בציבור הדתי, שמניח מראש שכך יהיה בסדרה. אנחנו לא מחפשים סנסציות", היא מצהירה, "אנחנו מספרים סיפור. אני לא מפחדת מהחברה בה אני חיה, זו חברה שעובדת קשה כדי להגדיר את עצמה".

לפי התפישות המקובלות במגזר הדתי, רווקוּת מאוחרת היא סוג של תקלה. חברה של רווקים ורווקות מבוגרים היא חברה מאוד לא מאוזנת. למה לעשות סדרה דווקא על זה?

שפירא: "אני רואה בטוקבקים תגובות של הציבור החרד"לי, שבאמת יותר קשה לו עם זה. אני חושב שאנחנו לא צריכים לעשות שירות יחסי ציבור למגזר. אנחנו עושים האנשה לחברה שלנו, להראות שאנחנו גם בני אדם - בעיקר כלפי הצופים החילונים. חושבים שאנחנו גוש אחד. רצינו שיראו שמדובר באנשים עם רגשות, יצרים וכו'".

דיבון מוסיפה שיש גם מסר לצופים הדתיים: "חשוב שגם ההורים של הרווקים יידעו מה זה להיות רווק פה בירושלים".

שפירא: "גם מצד הרווקים: החברה הדתית לא ערוכה לחיי רווקות. ללא משפחה, אין לך מה לחפש בקהילות הקיימות. יותר ויותר צעירים וצעירות מגלים שאין להם מקום, ומותר גם לשמוע את קולם".

למה צריך לקיים קהילת רווקים נפרדת? אי אפשר להשתלב בקהילות הקיימות?

שפירא: "לא. כל הזמן מסתכלים עליך מוזר, שואלים מה קורה איתך".

דיבון: "בבית-הכנסת שלנו יש תפילה לילדים קטנים, לילדים גדולים, לאימהות. מה יעשו הרווקים? לכן הם יוצרים קהילות לעצמם. אי אפשר לחיות שבת אחרי שבת עם רמזים של 'למה אתה לא מתחתן'. אצל כולם הרווקות היא מצב ביניים שהם לא בוחרים בו, אבל בפועל אתה רווק. אין לך זכות למצוא את חייך בתוך היהדות, בתורה?".

הכיוון בסדרה הוא של שחיקה דתית מתמדת בחייהם של הרווקים. גם במציאות השינויים ברמה הדתית הולכים רק בכיוון הזה?

דיבון מכחישה את ההנחה לגבי הסדרה, ומסבירה שכל אחת מחמש הדמויות נמצאת במקום רוחני אחר: "יש בחורה שנמצאת ממש על הקצה, אבל יש בחור שהולך כל בוקר לתפילה במניין", היא משתבחת ב'דוס' שבחבורה. לגופו של עניין, דיבון מאשרת כי "במצב של רווקות, כיוון שאתה לא חי בתוך סדר וכללים של משפחה, אפשר להגיע למקום של התמתנות", היא מגדירה בעדינות את התופעה, וממהרת להדגיש: "זו לא שחיקה, אלא חיפוש והתחדשות". שפירא ממשיך את הקו עם ניסוח משלו: "כשאתה מתחתן, אתה מתקבע על חוקים וכללים. אם לא – אתה בתנועה".

מדוע התנועה היא בעיקר כלפי מטה?

"אנחנו נורא מושפעים מהעולם החילוני, רואים את אותם סרטים וטלוויזיה שלהם. כשאנחנו יוצאים מהבועה שלנו לעולם הגדול, קשה להתמודד".   

איפה הצניעות?

לשולי רנד יש התמודדויות הלכתיות ביצירה הקולנועית שלו, אבל בסרט 'האושפיזין' הוא הצליח לפתור אותן בהתאם להלכה. בסרטים מסוימים של 'מעלה', כמו גם ב'סרוגים', נראה שאתם פשוט עושים מה שאתם רוצים.

צחוק קצר, ספק מבוכה ספק התנצלות, מקדים את התשובה. "ממש לא", אומר שפירא, "זו אף פעם לא ההתייחסות שלנו. הכול היה בהתמודדות".

דיבון: "היו לנו המון התייעצויות. היה קטע שצריך לשתול זרעים, והשנה שנת שמיטה. התייעצנו, ובסוף מצאנו פתרון של לשים את הזרעים קודם בחומצה".

שפירא: "התייעצנו עם הרב ורדי, הרב של 'מעלה'". דיבון מבקשת להוסיף שאכן נהגו כפי שהרב ורדי יעץ להם, אך שפירא מסייג: "לא תמיד עשינו בדיוק מה שהוא אמר", הוא מודה, ומגלה שכך למשל קרה לגבי אזכרת שם ה' בברכה.   

מה לגבי ביטויי אהבה פיזיים לא צנועים שמצולמים בסדרה?

שפירא עונה שוב בחיוך מתנצל: "ראיתם כנראה את הפרק הכי בעייתי בסדרה. אבל הסצנות האלו הן מעטות, זו באמת סדרה צנועה!", הוא מבקש להדגיש. "רצינו לא לחטוא למציאות", הוא מתרץ בכל זאת את אותן סצנות בעייתיות, "למרות שהסדרה שלנו צנועה יותר מהמציאות. היא סדרה צנועה מאוד", הוא חוזר. "בביצה יש הכל, מכאלה ששומרים נגיעה ועד לכאלה שעושים הכל, עד הסוף. יש אנשים מהביצה שטענו שעשינו מהם קבוצה יותר מדי דוסית, שלא חשפנו הכל".

דיבון: "כשהתחלנו לכתוב, חשבנו שלא ניתן לאף דמות לעשות משהו אסור לפי ההלכה. שיקרנו. הדמויות שלנו נמצאות במקום של התלבטות ולחצים אדירים, לכן הן לא עושות הכל לפי הספר". דיבון מגלה הבנה לצורך בשבירת המוסכמות ההלכתיות על ידי אותם רווקים מתבגרים: "רווקה אחת אמרה לי: 'את לא יודעת מה זה להיות רווקה בת 30!'. כשאדם בגיל כזה נמצא עם בן או בת זוג שהוא אוהב, אי אפשר לשקר עד כדי כך", היא רומזת.

אי אפשר ליצור קולנוע או טלוויזיה וגם לשמור הלכה? שולי רנד למשל הצהיר שאם הוא משחק עם אישה זה רק עם אשתו.

דיבון: "אנחנו באמת בדילמה. אנחנו לא אומרים שצריך לעשות כך או כך. היה דיון בבית המדרש של 'מעלה', ואחד הרבנים הציע בסוגיה הזו של שחקניות, שיביאו אח ואחות או בעל ואישה שישחקו. לדעתי זה הרבה פחות צנוע. בעל ואישה שיתנשקו בסדרה, זו אינטימיות גדולה מדי על המסך. מצד שני - אתה צריך להראות את הרגש בדרך ויזואלית, ואת זה אפשר לעשות רק על ידי נשיקות ודברים דומים לזה. היינו צריכים להביא את זה בשפה העדינה שלנו, אבל להביא את האמת", מצדיקה דיבון את ההחלטה.

עם זאת, מדגישה התסריטאית, יש לשים לב שכל אחת מהדמויות שעוברת על ההלכה משלמת מחיר כבד: "כל דמות ששוגה ומועדת, אחר כך קשה לה מאוד עם זה. היא שואלת את עצמה למה ואיך זה קרה. גם הדמויות בתנ"ך ובמדרשי חז"ל הן כאלו שנכשלות ומנסות, וזה בא ללמד אותנו. עם אנשים מושלמים קשה להזדהות. אני רואה דווקא בחיפוש קדושה גדולה". דיבון מדגישה, עם זאת, כי שום החלטה מהסוג שמתנגש עם ההלכה לא באה להם בקלות: "ירקנו דם. התמודדנו עם פתרונות קיצוניים אפילו יותר שהוצעו לנו". 

שפירא מתוודה: "היה לי קשה לעשות את הסצנות החורגות מכללי הצניעות, אבל גם השחקנים החילונים התייחסו אליהן בחרדת קודש. הם הבינו שזה לא כמו שהם משחקים בסדרות החילוניות, שכאן צריך להתייחס יותר ברצינות".
היתה לכם שאיפה לשתף בסידרה שחקנים דתיים. איך יכולים שחקנים דתיים לשחק בכל הסצנות שאתם מגדירים 'צנועות יחסית'?

דיבון: "האמת היא שלא מצאנו אף בוגרת של מכללת 'אמונה' שהסכימה לשחק. הן לא מופיעות בפני קהל מעורב. הציבור שלנו פחות זמין בכלל לשחק בדברים האלה".

בסופו של דבר, צוות השחקנים, כמו גם צוות הצילום ושאר אנשי המקצוע, יובאו מתל-אביב לירושלים. בקרב השחקנים יש כאלה המוכרים מסדרות טלוויזיה קודמות ובעלי מעמד נחשב בברנז'ה. "עשינו מאות אודישנים, אבל השחקנים הכי טובים באו מתל-אביב", מסביר שפירא. 

ירושלים של 'מעלֵה'

נראה שהדמויות הגבריות בסדרה הן שטוחות יותר. מדוע?

השניים מקדימים ומציינים כי ישנן דמויות גבריות שמתפתחות במהלך הסדרה והופכות עמוקות יותר, אך מודים כי "קיימת תחושה שהבנים בעייתיים יותר מהבנות. אולי זה משקף מציאות". דיבון מסבירה: "אצל הבנות הזמן דוחק יותר, הבנים יכולים להמשיך לצאת ולצאת". שפירא: "אצל בנות האפשרויות מצטמצמות, אצל הבנים לא". 

מעבר להישג המקצועי, שמבחינתכם הוא בוודאי הגשמת חלום, יש משמעות ערכית לסדרה הזאת?

דיבון: "בלי ספק. אומנם לא באנו מראש עם מסר שהתכוונו לתקוע לאנשים בראש, אבל בפועל, כשאתה רואה על המסך את ירושלים, בנות עם חצאית, בנים עם כיפה, והם בני אדם - יש בזה ערך. פעם, כשהיו רואים דמות עם כיפה, הכל היה מקובע ביחס אליה. נתפסנו כגוש, כולם אותו דבר.

"יש לסדרה ערך גם כלפי החברה שלנו פנימה: הילד שלי רואה על המסך מישהו שדומה לו, חבר'ה מבני עקיבא אומרים לי שסיפרנו את הסיפור שלהם, זה מרחיב את החברה שלנו".

שפירא: "ההישג הוא בהאנשה של החברה שלנו. תמיד רואים אותנו בסטיגמות ובהקשר פוליטי-דתי".

למה כל כך חשוב לשבור סטיגמות?

"קחו למשל את העקירה של גוש קטיף. לא הראו שום צד אנושי בעניין. דמות המתנחל בסדרות היא תמיד משהו נלעג, אז מה אכפת לזרוק אותו מהבית? בסדרה שלנו רואים שאנחנו בני אדם, ויש בזה הישג. הבעיה בציבור שלנו, שכולם אומרים 'התקשורת לא מעניינת אותנו', ואז אפשר לזרוק אותנו מהבית".

מעבר להיכרות שיוצרת הסדרה עם עולמם של בני המגזר הדתי, רואים השניים חשיבות, כירושלמים גאים, בכך שעלילת הסדרה מתרחשת בירושלים. "אומנם להביא את כל הצוות לירושלים היה דבר יקר מאוד, ולכן נאלצנו להצטמצם בצילומים, אבל אנחנו שמחים על זה", אומרת דיבון. "שנינו אוהבים מאוד את ירושלים. זו עיר יפה עם דימוי שלילי בציבור הכללי: ענייה, חשוכה, חרדית, מלוכלכת. רצינו להראות שיש פה חיים, סצנה, שקורה פה משהו. בסדרה לא רואים בכלל את העיר העתיקה, שדרכה מציגים תמיד את ירושלים. אנחנו חיים את הרחובות פה, מבחינתנו אין קיום לסדרה במקום אחר".

ירושלים זקוקה לסדרה שלכם כדי שנדע שהיא יפה?

"אם דבר מונצח על המסך - הוא קיים", קובעת דיבון. "אם ירושלים תונצח לא בגלל פיגוע או שביתה או מריבה על הגשר, אלא כי יש בה אנשים חושבים ונושמים - אני מאושרת".

שפירא מוסיף כי התקרבות מנטאלית לירושלים באמצעות צפייה בסדרה עשויה לגרום לצופים מחשבה שנייה בטרם תתקבל החלטה מדינית בנוגע לעתידה של העיר. אגב, השחקנים התל-אביבים, שאינם דוברי ירושלמית בעליל, כפי שמגדירה דיבון, התוודעו לעיר הבירה במהלך הצילומים, ואף גילו כי השהות בה היא חוויה מהנה.   

בטוחים מספיק בשביל לשאול

כאמור, שיתפו השניים חברים נוספים מ'מעלה' בעבודה על הסדרה. לצוות התסריט הצטרפו רננית פרשני, אילן אשכולי ויעל רובינשטיין. דיבון רואה חשיבות בסלילת הדרך לבוגרים נוספים על גב ההצלחה שלהם: "בתעשייה הזו הכל עובד בשיטת 'חבר מביא חבר'. לנו לא היה החבר הראשון שיכניס אותנו, אבל בכל זאת נכנסנו. אנחנו מקווים שנוכל לפרוץ דרך ולהביא עוד אנשים מצוינים. זכינו לקבל דריסת רגל, אולי נוכל כך לפתוח פתח לחברים נוספים".

אם הזכרנו את בוגרי 'מעלה', יש טענה שרוב הסרטים שלהם לא מצליחים לספר סיפור חיובי על החוויה הדתית. תמיד זה בא ממקום של בעייתיות או התנגדות.

שפירא: "מטבע הדברים, בסרטים יש קונפליקט. זה לא יחסי ציבור לדתיים".

דיבון: "גם שולי רנד ב'אושפיזין' לקח את הדמות שלו עד הקצה. הוא רץ ליער להתפלל רגע לפני השבירה. זה לא הולך בקלות, לא הכל ברור. כך גם אצלנו".

השאלה היא איך זה נגמר בסוף. מה הפתרון של הקונפליקט.

דיבון: "כשהדתי נמצא כלפי חוץ, הוא תמיד בעמדת המסבירן. אבל כשהוא בתוך 'מעלה' הוא בפנים, ושם הוא יכול להעלות תהיות. מי שלא מעלה שאלות - הוא עצמו מעורר תהייה בעיניי. אני כותבת סרטים למגזר החרדי. שם אסור שתהיה שום דילמה קיומית של דמות, כמו מה המקום שלי מול ה'. הם תמיד תלמידים טובים וצדיקים. אין התמודדות אמיתית. לדעתי, אנחנו עושים שקר בנפשנו, כי הדרך תמיד כרוכה בשאלות ובתהיות. יש אנשים שיישארו במצב של שאלה כי אין להם כוח, זה מאיים עליהם. יש כאלה שימצאו תשובות נפלאות. וגם מי שיגיע לתשובה להיות חילוני - אני לא אתייחס אליו בעליונות. אני מכבדת את זה, זה אמיתי".

שפירא: "זה עושה טוב לחברה שיש קצה שמעלה שאלות ומעורר דיונים. דווקא אנשים צעירים שיוצרים מעלים את השאלות ועוסקים בהן".

שפירא מספר על סרט שהקרין בבית-אל ב'. "כולם התנפלו עליי בסוף. אבל החברה שלנו צריכה לדעת לצחוק על עצמה. אנחנו מספיק חזקים, וזה עושה לנו טוב. אנחנו יכולים לשאול את עצמנו שאלות, כי אנחנו מספיק בטוחים בעצמנו".

אולי הבעיה היא שהתלמידים ב'מעלה' לא באים עם עולם דתי מספיק עמוק, ולכן לא יכולים ליצור סרטים שמבטאים אותו?

דיבון: "הלוואי שבחורי ישיבות היו באים ל'מעלה'. הקולנוע הוא כלי כל כך מדהים, אנחנו חייבים להשתמש בו".