ירושלים של 'מעלֵה'

נראה שהדמויות הגבריות בסדרה הן שטוחות יותר. מדוע?

השניים מקדימים ומציינים כי ישנן דמויות גבריות שמתפתחות במהלך הסדרה והופכות עמוקות יותר, אך מודים כי "קיימת תחושה שהבנים בעייתיים יותר מהבנות. אולי זה משקף מציאות". דיבון מסבירה: "אצל הבנות הזמן דוחק יותר, הבנים יכולים להמשיך לצאת ולצאת". שפירא: "אצל בנות האפשרויות מצטמצמות, אצל הבנים לא". 

מעבר להישג המקצועי, שמבחינתכם הוא בוודאי הגשמת חלום, יש משמעות ערכית לסדרה הזאת?

דיבון: "בלי ספק. אומנם לא באנו מראש עם מסר שהתכוונו לתקוע לאנשים בראש, אבל בפועל, כשאתה רואה על המסך את ירושלים, בנות עם חצאית, בנים עם כיפה, והם בני אדם - יש בזה ערך. פעם, כשהיו רואים דמות עם כיפה, הכל היה מקובע ביחס אליה. נתפסנו כגוש, כולם אותו דבר.

"יש לסדרה ערך גם כלפי החברה שלנו פנימה: הילד שלי רואה על המסך מישהו שדומה לו, חבר'ה מבני עקיבא אומרים לי שסיפרנו את הסיפור שלהם, זה מרחיב את החברה שלנו".

שפירא: "ההישג הוא בהאנשה של החברה שלנו. תמיד רואים אותנו בסטיגמות ובהקשר פוליטי-דתי".

למה כל כך חשוב לשבור סטיגמות?

"קחו למשל את העקירה של גוש קטיף. לא הראו שום צד אנושי בעניין. דמות המתנחל בסדרות היא תמיד משהו נלעג, אז מה אכפת לזרוק אותו מהבית? בסדרה שלנו רואים שאנחנו בני אדם, ויש בזה הישג. הבעיה בציבור שלנו, שכולם אומרים 'התקשורת לא מעניינת אותנו', ואז אפשר לזרוק אותנו מהבית".

מעבר להיכרות שיוצרת הסדרה עם עולמם של בני המגזר הדתי, רואים השניים חשיבות, כירושלמים גאים, בכך שעלילת הסדרה מתרחשת בירושלים. "אומנם להביא את כל הצוות לירושלים היה דבר יקר מאוד, ולכן נאלצנו להצטמצם בצילומים, אבל אנחנו שמחים על זה", אומרת דיבון. "שנינו אוהבים מאוד את ירושלים. זו עיר יפה עם דימוי שלילי בציבור הכללי: ענייה, חשוכה, חרדית, מלוכלכת. רצינו להראות שיש פה חיים, סצנה, שקורה פה משהו. בסדרה לא רואים בכלל את העיר העתיקה, שדרכה מציגים תמיד את ירושלים. אנחנו חיים את הרחובות פה, מבחינתנו אין קיום לסדרה במקום אחר".

ירושלים זקוקה לסדרה שלכם כדי שנדע שהיא יפה?

"אם דבר מונצח על המסך - הוא קיים", קובעת דיבון. "אם ירושלים תונצח לא בגלל פיגוע או שביתה או מריבה על הגשר, אלא כי יש בה אנשים חושבים ונושמים - אני מאושרת".

שפירא מוסיף כי התקרבות מנטאלית לירושלים באמצעות צפייה בסדרה עשויה לגרום לצופים מחשבה שנייה בטרם תתקבל החלטה מדינית בנוגע לעתידה של העיר. אגב, השחקנים התל-אביבים, שאינם דוברי ירושלמית בעליל, כפי שמגדירה דיבון, התוודעו לעיר הבירה במהלך הצילומים, ואף גילו כי השהות בה היא חוויה מהנה.   

בטוחים מספיק בשביל לשאול

כאמור, שיתפו השניים חברים נוספים מ'מעלה' בעבודה על הסדרה. לצוות התסריט הצטרפו רננית פרשני, אילן אשכולי ויעל רובינשטיין. דיבון רואה חשיבות בסלילת הדרך לבוגרים נוספים על גב ההצלחה שלהם: "בתעשייה הזו הכל עובד בשיטת 'חבר מביא חבר'. לנו לא היה החבר הראשון שיכניס אותנו, אבל בכל זאת נכנסנו. אנחנו מקווים שנוכל לפרוץ דרך ולהביא עוד אנשים מצוינים. זכינו לקבל דריסת רגל, אולי נוכל כך לפתוח פתח לחברים נוספים".

אם הזכרנו את בוגרי 'מעלה', יש טענה שרוב הסרטים שלהם לא מצליחים לספר סיפור חיובי על החוויה הדתית. תמיד זה בא ממקום של בעייתיות או התנגדות.

שפירא: "מטבע הדברים, בסרטים יש קונפליקט. זה לא יחסי ציבור לדתיים".

דיבון: "גם שולי רנד ב'אושפיזין' לקח את הדמות שלו עד הקצה. הוא רץ ליער להתפלל רגע לפני השבירה. זה לא הולך בקלות, לא הכל ברור. כך גם אצלנו".

השאלה היא איך זה נגמר בסוף. מה הפתרון של הקונפליקט.

דיבון: "כשהדתי נמצא כלפי חוץ, הוא תמיד בעמדת המסבירן. אבל כשהוא בתוך 'מעלה' הוא בפנים, ושם הוא יכול להעלות תהיות. מי שלא מעלה שאלות - הוא עצמו מעורר תהייה בעיניי. אני כותבת סרטים למגזר החרדי. שם אסור שתהיה שום דילמה קיומית של דמות, כמו מה המקום שלי מול ה'. הם תמיד תלמידים טובים וצדיקים. אין התמודדות אמיתית. לדעתי, אנחנו עושים שקר בנפשנו, כי הדרך תמיד כרוכה בשאלות ובתהיות. יש אנשים שיישארו במצב של שאלה כי אין להם כוח, זה מאיים עליהם. יש כאלה שימצאו תשובות נפלאות. וגם מי שיגיע לתשובה להיות חילוני - אני לא אתייחס אליו בעליונות. אני מכבדת את זה, זה אמיתי".

שפירא: "זה עושה טוב לחברה שיש קצה שמעלה שאלות ומעורר דיונים. דווקא אנשים צעירים שיוצרים מעלים את השאלות ועוסקים בהן".

שפירא מספר על סרט שהקרין בבית-אל ב'. "כולם התנפלו עליי בסוף. אבל החברה שלנו צריכה לדעת לצחוק על עצמה. אנחנו מספיק חזקים, וזה עושה לנו טוב. אנחנו יכולים לשאול את עצמנו שאלות, כי אנחנו מספיק בטוחים בעצמנו".

אולי הבעיה היא שהתלמידים ב'מעלה' לא באים עם עולם דתי מספיק עמוק, ולכן לא יכולים ליצור סרטים שמבטאים אותו?

דיבון: "הלוואי שבחורי ישיבות היו באים ל'מעלה'. הקולנוע הוא כלי כל כך מדהים, אנחנו חייבים להשתמש בו".