חדשות ערוץ 7

עכשיו בכותרות: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

סיפורים מאחורי הסטנדר - בגליון השבוע

הוא סופר צעיר ומצליח, בן טיפוחיה של הוצאת 'ידיעות ספרים', וביניהם רב המכר 'אבדות'.
04/09/08, 19:45
עדי גרסיאל וחגית רוטנברג

את הבשורה על הוצאת ספרו 'אבדות', שהפך לרב מכר, קיבל מיכאל (מיקי) שיינפלד בתאריך בלתי נשכח - י' באב. דב איכנוולד, מנכ"ל הוצאת 'ידיעות ספרים' ובעצמו חובש כיפה, התקשר אל שיינפלד וסיפר לו שהוא דחה את ההודעה כדי לא לשמח את הסופר הצעיר בתשעת הימים. "בדיוק למדתי בחברותא, זה היה היום הראשון של 'בין הזמנים', ופתאום המנכ"ל בכבודו ובעצמו על הקו. זו היתה הפעם הראשונה שדיברתי איתו, והתרגשתי מאוד מהבשורה".


"באותם שלושה ימים שהתלבטתי אם לפרסם את הסיפור הקצר, הבנתי למה אני כותב. האם אני עושה זאת רק כדי ששמי יופיע על כריכה בחלון ראווה, או שאני רוצה להעביר חוויה נכונה. ידעתי שאם אדם אחד יפתח שנאה כלפי אדם אחר בגלל מה שכתבתי, כל הכתיבה לא שווה לי. כשקיבלתי את הטלפון שבישר על הוצאת 'אבדות', ידעתי שבזכות שוויתרתי על הסיפור ההוא, זכיתי בספר"
שיינפלד הוא ככל הנראה הסופר הדתי הצעיר המצליח ביותר. בגיל 32 הספיק כבר לפרסם שלושה ספרים: 'אבדות', 'בא מלבנון - בכל מקום שהם'  (שחלקו יצא קודם לכן בהוצאת ישיבת מעלה אדומים); וכעת יצא ספרו החדש, 'מים שאין להם סוף', שעוסק בלבטיו של תלמיד ישיבת הסדר וצולל עמוק אל תוך עולם הלימוד הישיבתי. כל הספרים יצאו בהוצאת 'ידיעות ספרים'.

מעשה בסיפור שנגנז

שיינפלד הוא גם תלמידו, ביותר ממובן אחד, של סופר דתי מפורסם נוסף: הרב חיים סבתו.

החיבור הספרותי עם הרב סבתו החל בצורה מעט מקרטעת. שיינפלד: "לפני כמה שנים ניגש אלי בישיבת מעלה אדומים הרב סבתו ואמר לי: 'יש תחרות של סיפורים קצרים מטעם מפעל הפיס. אני מבקש שתשלח להם סיפור שלך'. חזרתי הביתה, חיפשתי בעיתונים ולא מצאתי את המודעה. החלטתי לרדת מהעניין, כי לא היה לי נעים לבקש מהרב את הפרטים. אנחנו הרי רגילים לדבר עם הרב על ה'תוספות', ולא על עניינים ארציים כאלה. כעבור חודשיים, כשחזרתי הביתה לשבת, ראיתי במקרה בעיתון מקומי את המודעה. זה היה ביום שישי. מועד ההגשה האחרון היה ביום שני. במוצאי שבת ישבתי מעשר בלילה עד שש בבוקר וכתבתי ברצף. כשסיימתי, הדפסתי שלושה עותקים כנדרש, שלחתי בדואר והלכתי להתפלל שחרית".

שם הסיפור היה 'בצלו של בניין כלל', והוא עסק בתלמיד ישיבה שנוסע מבני ברק למעלה אדומים ביום שבו התקיימה הפגנת הענק של החרדים נגד בית המשפט העליון. הסיפור מתרחש במונית שירות שבה מתרכזים כמה חרדים, הבחור חובש הכיפה הסרוגה ובחורה חילונית.

כעבור כמה חודשים זכה הסיפור במקום הראשון בתחרות המחוזית, ולשיינפלד הוצע לשלב את הסיפור בספר שיופק מהסיפורים הזוכים. אלא שבינתיים הוא הראה את הסיפור לחברים והם "לקחו את זה נורא קשה. הם הרגישו שיש בו שנאה וכעס בין המגזרים". באותו זמן הוא כבר החל לכתוב את 'אבדות', וידע שפרסום הסיפור הקצר ישדרג את קורות החיים שלו וישפר את סיכויו לפרסם את הספר. למרות זאת, הוא התקשר למפעל הפיס  וביקש שלא לפרסם את הסיפור הבעייתי. "באותם שלושה ימים שהתלבטתי בנושא, הבנתי למה אני כותב. האם אני עושה זאת רק כדי ששמי יופיע על כריכה בחלון ראווה, או שאני רוצה להעביר חוויה נכונה. ידעתי שאם אדם אחד יפתח שנאה כלפי אדם אחר בגלל מה שכתבתי, כל הכתיבה לא שווה לי. כשקיבלתי את הטלפון שבישר על הוצאת 'אבדות', ידעתי שזה בזכות ההחלטה ההיא.
שבזכות שוויתרתי על הסיפור ההוא, זכיתי בספר".

בישיבת מעלה אדומים


"כשאתה מגיע לישיבה אתה מגלה עולם חדש, עולמות של תפילה ולימוד תורה. אתה באטמוספירה אחרת, לא יודע בכלל מה קורה בחדשות. אתה נמצא בעולם שכולו קודש. על זה אתה מדבר, חושב, נפגש, וזה מציף בנפש האדם דברים שיוצרים בו אושר גדול. זה דבר שמלווה אותי עד היום"
מיכאל שיינפלד, שמתגורר כיום בדירת רווקים בירושלים, נולד בפתח תקווה, סיים את לימודיו התיכוניים בישיבת נחלים, ולאחר מכן בחר להמשיך את דרכו בישיבת ההסדר 'ברכת משה' במעלה אדומים - בחירה שהתגלתה כאחת המשמעותיות ביותר בחייו. "היתה בזה הרבה סייעתא דשמיא", הוא מסביר את הבחירה. "לא חשבתי אז האם הישיבה היא שכלתנית או חסידית או אחרת, כמו שהחבר'ה היום בוחרים. פשוט הגעתי לשם לסופשבוע, וכולם היו נחמדים אליי. באתי להיבחן והרגשתי יחס חם, זה מה שחיבר אותי בהתחלה למקום".

לאחר שירות צבאי ב'גולני' הוא חזר לישיבה, ובתום שש שנות לימוד עזב אותה לטובת מסלול בו שילב לימודים ב'כולל' ביישוב עלי עם לימודי מחשבים במכללת אריאל. תוך זמן קצר הבין שלימודי המחשבים לא עומדים בראש מעייניו, ונרשם ללימודי משפטים באוניברסיטת בר אילן. בסוף שנת הלימודים השנייה ישב ערב אחד בישיבה, בה הקפיד עדיין לבקר לעיתים קרובות, ולמד בחברותא את סוגיית 'מים שאין להם סוף' ביבמות. "חזרתי הביתה והרגשתי איזו עצבנות, חוסר שקט", הוא נזכר. "הבנתי שאני חייב לחזור לישיבה. למרות הקומה הנוספת שבנתה בי האקדמיה, הרגשתי שלא מיציתי עדיין את שלב הישיבה".

ואכן, את השנים שנותרו לו כדי לסיים את התואר במשפטים עשה בבית המדרש במעלה אדומים, ובמקביל נבחן בסופי הסמסטר על החומר באוניברסיטה. שנתיים נוספות עברו עליו בישיבה, ואת השלישית עשה תוך כדי שנת הסטאז' אצל ד"ר מיכאל ויגודה, ראש מחלקת משפט עברי במשרד המשפטים. הוא כבר היה עורך דין מוסמך כשקיבל טלפון מהישיבה התיכונית 'מקור חיים'. "למדתי שם שפה חדשה. קיבלתי המון מהשנה הזו", הוא אומר על השנה האחרונה, בה שימש כר"מ לעיון בגמרא ב'מקור חיים'. "הייתי מאוד חסר בלי השנה הזו, והיא ממשיכה להתנגן בי עד עכשיו". בימים אלו ממש הוא מתחיל בעבודתו כר"מ בישיבה התיכונית 'אורות יהודה' באפרת.

עברת מסלול רבגוני של תורה, מחשבים, משפטים וחינוך. איפה המקום שאיתו אתה הכי מזדהה?

"חינוך היה תמיד החלום שלי. משפטים זו מבחינתי אופציה, יש כל מיני תחומים שאני יכול להשתלב בהם במקצוע הזה. אבל כשקיבלתי את הטלפון מ'מקור חיים', זה הקדים לי את הגשמת החלום. אני מרגיש שעכשיו אני ממוקם במקום הכי טוב מבחינתי. אני עוסק בדברים שאני אוהב - לכתוב, ללמד וללמוד תורה". כאמור, בכל השנים שחלפו מאז סיים את לימודיו בישיבה, הוא אף פעם לא התנתק ממנה. גם בשנה האחרונה הקדיש יום בשבוע ללימוד במעלה אדומים. "זה הבית השני שלי שם. אני מרגיש מאוד שייך למקום, לרבנים".

מהי בעצם הישיבה בשבילך? איזה מקום יש לה בעיצוב של אישיותך?


שיינפלד לא מרגיש שההלכה מגבילה אותו בכתיבה: "אני כותב על מה שמעסיק אותי, והדרך שבה זה נכתב, בצניעות, זה פשוט כי ככה אני. אני מרגיש חופשי בכתיבה, לא כאילו שאני מנסה להגיע למחוזות אחרים ומישהו אומר לי לעצור. בכלל, אני חושב שמרכז היצירה הדתית אינו הגבולות שלה. אני מרגיש שבתוך הגבולות שלי יש לי המון על מה לכתוב גם בלי להגיע לקצוות"
"נולדתי שם רוחנית", הוא מסביר. "אמנם יש דברים שקיבלתי גם מהבית ומהישיבה התיכונית, אבל בישיבה נברא לי עולם. שם נולדתי, לשם אני שייך, שם טביעות האצבע שלי. זה המקום שהשפיע על מי שאני".

מה יש בישיבה שגורם למעבר הטוטאלי לחיי תורה?

"גם בישיבה התיכונית ובבני עקיבא למדתי תורה, אבל לרוב רק כי הייתי צריך. אני זוכר תפילות מאז שנגעו בי, אבל החוויות המעשירות יותר היו חברתיות, אנושיות ומשפחתיות. החוויות הרוחניות לא היו מרכז עולמי. כשאתה מגיע לישיבה אתה מגלה עולם חדש, עולמות של תפילה ולימוד תורה. אתה באטמוספירה אחרת, לא יודע בכלל מה קורה בחדשות. לא היו אז פלאפונים, ושבועיים שלושה לא שמענו כלום. אתה נמצא בעולם שכולו קודש. על זה אתה מדבר, חושב, נפגש, וזה מציף בנפש האדם דברים שיוצרים בו אושר גדול. זה דבר שמלווה אותי עד היום".

חיבוטי נפש של בני"ש

המפגש האישי והעמוק של שיינפלד עם עולם התורה והקודש בישיבה הוליד גם את הספר 'מים שאין להם סוף' - שם שבעצמו לקוח מסוגיה בים התלמוד שאליו צלל בבית המדרש. בספר מתחקה שיינפלד אחרי המסלול שעובר יאיר שטיינמץ, תלמיד ישיבת הסדר ביישוב (הדמיוני) פניאל, החל מהשבוע שלפני תחילת שיעור א', ועד לימים הנוראים שבתום שיעור ה'. הספר מתאר באותנטיות מרשימה את התהליכים הנפשיים שעוברים על יאיר, כולל משברים וקשיים, עד שהוא מוצא את מקומו המדויק בסקאלה שבין קודש לחול, בין בית המדרש לחיים.

בין ההתלבטויות העולות בספר: האם לעזוב את הישיבה לטובת האקדמיה, התמסרות טוטלית לעולם הרוחני על חשבון היחסים עם הבית והחברה, קנאה בחברותא מוצלח, ותקופת של יובש רוחני אחרי שיאים של דבקות בלימוד. לא קשה לשער שחלק מהחוויות הרוחניות לקוחות מהמסלול האישי שעבר שיינפלד בישיבה, שתיאורה בספר, אגב, דומה להפליא לישיבת מעלה אדומים. דומה שכל מי שעבר את המסלול הישיבתי הבסיסי הזה יוכל למצוא את עצמו לפחות בחלק מדפי הספר.

בעלילה מקבילה, עוסק הספר במערכת היחסים המורכבת שנרקמת בין יאיר לנורית, בחורה שעימה הוא נפגש למטרת נישואין, ובהתלבטות של יאיר באשר להחלטה על גורלו של הקשר הזה. על כל אלה מהרהר יאיר תוך כדי שהות בבית החולים, לאחר שנפצע בעינו בתאונת דרכים. ברוח ימים אלו, מתרחשת העלילה בימי אלול, הימים האחרונים שלפני ראש השנה, וגם תקופה זו משרה מאווירתה המיוחדת על הספר.

מניין בא הרעיון לכתוב על עולם הישיבה?

"אדם לא מחליט על מה לכתוב. אני כותב על מה שמעסיק ומרתק את הנפש שלי. לפני כמה שנים מצאתי את עצמי פתאום כותב חוויות מהישיבה, דברים שבחור ישיבה עובר. אולי זו היתה איזו צומת דרכים שבה מביטים לאחור ובוחנים דברים. כתבתי קטעים בודדים ולאט לאט הם קיבלו צורה, והבנתי שזה דבר שיקבל צלם ודמות".

חשבת להעביר איזשהו מסר שקשור לעיסוק הזה בעולם התורה?

"בוודאי שיש אמירה מאחורי כל כתיבה, אבל לא כתבתי כדי ללמד מישהו משהו, אלא יותר מתוך רצון לשתף, לחלוק את הדברים עם הקורא. למשל, אני לוקח בספר אדם מיום לפני שהוא מתחיל את שיעור א' עד יום אחרי שיעור ה', ואני שואל - מה הקשר ביניהם? הרי זה ממש אדם אחר, עם שאיפות אחרות ומחשבות אחרות. ריתק אותי לדעת איך התהליך הזה קורה. הלכתי עם יאיר, קמתי ונפלתי איתו. מהרגע שהוא נכנס לישיבה וחושב שהוא לא רוצה להיות כמו בחורי הישיבה ה'כבדים', עד לרגע שהוא מגיע להרמוניה עם המקום. המסלול הזה כולל הרבה סוגיות שצריך לתת עליהן את הדעת. האם לעזוב את הישיבה או לא? מה עושים כשכל מה שהלהיב אותי כבר לא מדבר אליי? איך מתמודדים עם עולם רוחני שמשתלט על החיים? כל זה מכיל נושאים רבים לדיון".

לא רק לדתיים

באחד הסיפורים בספר הראשון של שיינפלד, 'בא מלבנון - בכל מקום שהם', מתואר חייל שהולך לאזכרה ומופיע המשפט "מרחוק קול קדיש מתנגן, אמן יתומה". "אמן יתומה" הוא מושג הלכתי שמתייחס לאמירת אמן כשלא שומעים את הברכה. אלא שמישהו בהוצאת 'ידיעות' שלא הכיר את המושג מיהר לנקד את האל"ף בחיריק, אמן יתומה. וכך הפך המשפט לתיאור של בנות שאומרות קדיש על אמא שלהן. בהגהה האחרונה הצליח שיינפלד לתפוס את השגיאה הזו. את הסיפור הזה הוא מביא כדוגמה לפערים התרבותיים בין המגזרים.

ולמרות זאת, הספר החדש, מבחינתו של שיינפלד, מיועד לכלל ציבור הקוראים, כולל ציבור חילוני, שלכאורה לא יגלה הזדהות עם עלילה פנים-ישיבתית מעין זו הנרקמת בספר. שיינפלד מספר שקיבל תגובות מעניינות דווקא מקוראים שאינם חובשי כיפה. הוא מצטט תגובות שקיבל בפורום קוראים באינטרנט. "סוף סוף הבנתי איך התורה משנה אדם מהקצה אל הקצה", כתבה  אחת הקוראות. "היו לי הרבה חששות", מודה שיינפלד, "אך הופתעתי לטובה לגלות שאנשים שאינם באים מהעולם הדתי, לא רק שהספר עורר בהם סקרנות, אלא נוצרה אצלם גם אמפתיה לדברים". מעבר לכך, הוא סבור שהמרכיבים האנושיים שמכיל הספר נכונים בכל חברה, והתהליך הנפשי שחווה האדם מתרחש גם אם התפאורה משתנה. "גם עובד בחברת היי-טק צריך להתמודד מול לחצים חברתיים כאלה ואחרים. מצבים של קנאה או יחסי רב ותלמיד קיימים גם במציאויות מקבילות לישיבה".

אחת הסוגיות הכואבות המתוארות בספר היא השינוי שמתחולל אצל בחורים שנטשו את הישיבה לטובת האקדמיה, ותוך זמן קצר הווייתם כבני תורה מתמסמסת במציאות החדשה אליה יצאו. יאיר, גיבור הספר, פוגש בחברותא חריף השכל שעימו עשה את שנותיו הראשונות בישיבה, לאחר שהלה יצא ללימודיו באוניברסיטה. במפגש הטעון מגלה יאיר שתומר, החברותא, שינה גם את הופעתו החיצונית, וגם בפנימיותו חל שינוי: "עזוב, גם לך זה יעבור", הוא אומר ליאיר, הדבוק כולו בלימוד. יאיר, שהספקות מתחילים לכרסם בו, מעלה את השאלה בפני רבו במהלך 'עונג שבת', ומקבל תשובה כנה וכואבת.

שיינפלד, שעבר בעצמו מסלול שתמרן בין תורה לאקדמיה, מתקשה להסביר מה קורה לאותם בחורי ישיבה נלהבים שמאבדים את הניצוץ עם יציאתם מהישיבה. "במקרה הזה כנראה שהשאלה יותר טובה מהתשובה", הוא חוכך בדעתו, ומסביר שהמציאות מורכבת מכדי לתת תשובה חותכת. "מתוך ההיכרות שלי עם עצמי, אני יכול לומר שהעולם הרוחני מתיישם ומתפתח גם כשיוצאים מהישיבה. הישיבה היא תמצית, זרע שאמור להנביט עוד עולמות. יש משהו בגיל הצעיר יותר שבו העולם פחות מורכב, יותר טוטלי, ואז אפשר להישאר בישיבה כי העולם שלך יחסית מצומצם. אבל גם מציאות עשירה ומורכבת יכולה לקחת את העולם הרוחני שלך למקומות שאליהם לא יכולת להגיע בישיבה. נכון שיש דברים, כמו תפילה, שלעולם לא תוכל לשחזר אותם כפי שהיו בישיבה. אבל גם בהמשך חווים דברים שלא היו קורים בישיבה". עם זאת, הוא מודה שאין ספק כי "לשמור על מתח רוחני באותה עוצמה כפי שהיה בישיבה - זו משימה שדורשת מאמץ".

ההתלבטות של יאיר בספר בין בית המדרש לטכניון היא חלק מסוגיה רחבה יותר, שגם בה עוסק שיינפלד בספרו: המתח שבין קודש לחול. יאיר, שבמהלך שיעור ב' מתנתק טוטלית מכל תרבות ועיסוק שאינם קודש נטו, לומד עם השנים ליצור את האיזון בין ניגון הגמרא לבין השירים שאהב לשמוע בתקופת התיכון, ובין לימוד 'אורות ישראל' לקריאת 'מיכאל שלי' של עמוס עוז. 

יש לדעתך איזה מודל של איזון נכון בין קודש לחול שבן תורה יכול לשאוף אליו?

"האיזון משתנה מאדם לאדם, אין נוסחה שקובעת כמה סרטים והצגות צריך לצרוך ביחס לדפי גמרא. העניין הוא שהאישיות של האדם, חוץ מהתורה, רוצה לפגוש עולמות תרבותיים נוספים, שיש יחסי גומלין בינם לבין העולם הרוחני. יאיר עבר תהליך בו הוא התנתק מהכול, ואז מתוך הקודש חוזר לעולם חדש באופן שלא ייצור לו שריטות בנפש. לי יש דברים שאני לא קורא כי זה לא שייך, אבל אני כן נפתח לדברים שבטוטליות הרוחנית לא היה להם מקום. יש בנפש צורך אסתטי, קשוב למציאות, וצריך ליצור את ההרמוניה בין קודש לחול".

עד כמה הספר הזה הוא אוטוביוגרפיה? כמה מהחוויות שעובר יאיר עברו גם עליך?

שיינפלד לא מתלהב כמובן מהשאלה. "עמוס עוז אמר פעם שיש קורא טוב וקורא רע", הוא פותח, "הקורא הטוב מתעניין בפער שבינו לבין היצירה, והקורא הרע מתעניין בפער שבין הכותב לבין היצירה". אבל בכל זאת הוא מנדב מענה מסוים: "ברור שכל כתיבה היא שיקוף של נפש הכותב. בספר יש דברים שהם מאוד אני, ויש דברים שאני לוקח לקצה שבו אני לא נמצא. זה חלק מהכתיבה, להגיע למחוזות שלא הגעתי אליהם לפני כן. ברור שבדמות של יאיר, וגם של יואב מ'אבדות', יש חותם שקיים גם בי, אבל יש להם גם אישיות משל עצמם. אם הייתי נפגש עם יאיר, אני חושב שהיה לנו הרבה על מה לדבר". 

לא מרגיש מוגבל

ספרו של שיינפלד, כמו גם ספריו הקודמים, מצטיין בעמידה בקריטריונים הלכתיים, גם כאשר הוא עוסק בעניינים שבינו לבינה. מדובר בהישג ייחודי בנוף היצירה דתית, שניתן לומר כמעט באופן גורף שהיא מתקשה לעמוד בגבולות שמציב ה'שולחן ערוך'. שיינפלד עצמו מקפיד להראות את כתביו לרבו, הרב סבתו, בטרם יפורסמו. מבחינתו, "אם הרב יאמר לי שחציתי קווים אדומים בכתיבה שלי, אני אשנה את הטקסט. הוא סוג של מצפן שמכוון אותי במידה ואני חורג מהגבולות".

אולם שיינפלד לא נזקק לערוך שינויים. הטקסטים שהציג בפני הרב סבתו זכו ל'הכשר' ללא עכבות. למעשה, הוא כלל אינו מרגיש שההלכה מגבילה אותו בכתיבה: "אני כותב על מה שמעסיק אותי, והדרך שבה זה נכתב, בצניעות, זה פשוט כי ככה אני. אני מרגיש חופשי בכתיבה, לא כאילו שאני מנסה להגיע למחוזות אחרים ומישהו אומר לי לעצור. בכלל, אני חושב שמרכז היצירה הדתית אינו הגבולות שלה. אני מרגיש שבתוך הגבולות שלי יש לי המון על מה לכתוב גם בלי להגיע לקצוות. זה לא שאני רוצה לכתוב קטע סוער ועוצרים אותי. אני כותב מהמקום שבו אני נמצא".

הכתיבה מהמקום שאותו אתה מתאר, שלא מתנגש עם הלכה, היא מעין תשובה לאותם אנשי טלוויזיה, קולנוע וספרות דתיים, שפורצים את הגבולות?

"כשאני כותב אני לא מציג במודע איך אפשר לכתוב יותר נכון. אני כותב כי אני רוצה וזה שיקוף הנפש שלי. כך אני חושב וכך אני מביע את הדברים. לא כי אני רוצה להראות לאחרים איך לכתוב".

כיצד משפיע לימוד התורה על הכתיבה שלך?

"שאלה מעניינת", הוא מהרהר לרגע. "יש קשר בין הדברים. בבית המדרש אתה בעצם מוקף ביצירה. כל היום אתה בעולם של מחשבה ומילים, ברור שזה מעשיר. בספר הזה בוודאי שבית המדרש נותן רבדים בטקסט עצמו. אני מניח שללימוד יש תרומה לכתיבה, כי גם שם אתה עוסק כל הזמן בטקסט ובמילה הכתובה".

אם הציבור הדתי עסוק כל כך במילה הכתובה, למה אין עוד מאה מיקי שיינפלדים?

"אני חושב שיש לכך כמה סיבות. היצירה נראית לאדם הדתי כמשהו שחייבים לבוא אליו ללא גבולות. כביכול לכתוב עם גבולות זה כמו לצייר בלי יד. הרי מי שכותב צריך לחשוף את עצמו ולהוריד את כל המסכות, והדת מגבילה אותך. זה לא נכון, כי דווקא מי שיש לו גבולות מחויב להתאמץ יותר ולחפש יותר לעומק. הרי יש לנו עולמות שלמים לכתוב עליהם, הרבה יותר מאנשים חילונים.

"סיבה נוספת היא שלא עודדו את היצירה במגזר במשך שנים, אם כי לאחרונה זה השתנה. אבל כשאני למדתי ספרות  בישיבה התיכונית לימדו בספרות את ביאליק, פיוטים של ריה"ל וקצת עגנון. ומה עם גרוסמן או עמוס עוז? אולי הם היו פותחים בפני עולמות חדשים?

"יש גם מי שאומר שזה נובע מענווה, כאילו מי אני שאכתוב. בסופו של דבר הציבור הדתי כן כותב, ספרות תורנית: מאמרים, הגות. אבל היום המציאות הזו השתנתה. יש פינות ספרות קבועות בעלוני השבת. כל בת דתייה שנייה - משוררת".

החומרים לא בוסריים עדיין?

"כל מי שמתחיל לכתוב הוא בוסרי. אני מסתכל על דברים שכתבתי לפני עשר שנים ורואה את השינויים שעברתי מאז. מי שרוצה לכתוב טוב, צריך לכתוב הרבה ולקרוא הרבה. הכתיבה היא פעילות שמשפרת את עצמה".

עד כמה אתה מרגיש נציג של המגזר?

"וסופר חילוני הוא נציג המגזר החילוני? הרי כל אדם מכיל בתוכו עולם בעל רכיבים רבים ומתוכם הוא כותב. אני לא מרגיש שגריר, אך מצד שני אני לא מתעלם מההקשר שבו אני חי וכותב, ואני מודע לכך שייתכן שהספר שלי משמש כמקום מפגש ראשון בין קוראים חילונים לעולם הישיבות".

אתה מרגיש שהציבור הדתי קורא יותר?

"אין לי נתונים מספריים, אבל הדתיים הם ציבור קורא. זה הרי חלק מהעולם שלנו. הספרות מקבלת אצלנו דגש גם בגלל שאנחנו צורכים פחות מדיות אחרות כמו טלוויזיה ואינטרנט".

לכתוב עם שאר-רוח

שיינפלד החל לכתוב למגירה בגיל 19, בשיעור א' בישיבה. את סיפורו הראשון פרסם בעלון הקשר של הישיבה שנשלח לחיילים. "יום אחד פנה אלי העורך", הוא מספר, "אחרי שחזרתי מהצבא, והציע שאכתוב סיפור. עניתי לו שאין לי שום רעיון בראש. באותו שבוע כבר כתבתי שבעה סיפורים. זה כאילו שהבקשה הזו לחצה על איזה כפתור נסתר שהתחיל להפעיל אותי".

איך אתה כותב?

"פעם קראתי ראיון עם כמה סופרים שתיארו את תהליך הכתיבה שלהם: הם קמים בבוקר, כותבים כמה שעות, אוכלים צהריים, נחים ושוב כותבים. זה נראה לי כמעט מזעזע. היום אני מסתכל על זה אחרת. כשאני מתחיל לעבוד על ספר חדש יש לי בראש מנגינה, מין עולם תחושתי ואווירה מסוימת, מעין תדר נפשי. ואז מגיעה המוזה. בשלבים הראשונים אני כותב רק כשבא לי. יכול להיות שאכתוב יום רצוף או שחודש שלם לא אכתוב מילה. אם אנסה לכתוב בשלב הזה בכוח, זה יהיה כמו תפילה ללא כוונה – זה רק מפגש של מילים בלי שאר-רוח. בהמשך הדמויות הופכות יותר ויותר מציאותיות וכמו שאני פוגש אתכם, המראיינים, כך אני נפגש עם יאיר (גיבור 'מים שאין להם סוף', ע"ג). כבר לא צריך מוזה והכתיבה זורמת".

הדמויות שלך כותבות את עצמן?

"זה קרה לי באבדות. שלחתי את הספר להוצאה עם סוף מסוים, ואחר כך החלטתי לשנות אותו. היתה לי אי-נחת מהחלטה של אחת הדמויות, אברהם נוימן. למעשה אני בחרתי בשבילו משהו שהוא לא רצה. אך בסופו של דבר שיניתי את הסוף כך שיתאים לאופיו של נוימן".

את הקשר עם הרב-הסופר חיים סבתו הוא מאפיין בעיקר בתחום הרוחני. "מבחינתי הרב סבתו הוא קודם כל ובעיקר הרב שלי, המדריך הרוחני שלי. ככל שנכנסתי לעולם הכתיבה נוצר חיבור גם במישור היצירה. קיבלתי ממנו תובנות כמו רגישות למילה הכתובה, לאמת, לדיוק – אדם צריך לכתוב ללא מלאכותיות, לכתוב בקדושה. הוא מציב רף רוחני שנותן לכתיבה שאר רוח. הסגנון שלנו שונה ואני חושב שזה טוב. אבל את ארגז הכלים של הכתיבה צריך כל יוצר, לא משנה באיזה סגנון הוא כותב".

למה בעצם פנית ל'ידיעות ספרים' ולא להוצאות מגזריות?

"כל כותב רוצה שייפגשו עם היצירה שלו כמה שיותר אנשים, והוצאת 'ידיעות' מגיעה לקהלים רחבים ולא רק למגזר הדתי. מי שעשה את השידוך בינינו היה הרב סבתו, שגם ספריו יצאו שם. אני חושב שהם מעודדים את היצירה הדתית ממקום ערכי, ולא רק בגלל שיקולים מסחריים. לפני כשנתיים התקשרו אלי מהוצאת ידיעות ושאלו אותי אם אני כותב ספר חדש. עניתי שכן, אבל שמדובר בספר שהוא לא בשבילם, כי הוא עוסק בחייו של בחור ישיבה. הם השיבו לי: אל תדאג, אתה תכתוב ואנחנו נוציא. העובדה שיוצא אצלם ספר כזה, שעוסק רובו ככולו בעולם הישיבתי, מלמד משהו על ההוצאה.

מצד שני, בהוצאות חילוניות כמו ידיעות מתפרסמים לא מעט ספרים שאינם ראויים לקוראים דתיים. אולי אתה נותן להם לגיטימציה ומשמש בעצם סוג של עלה תאנה בשבילם?

"אם כל פעם נחשוב בצורה כזו, נישאר בגבולות עצמנו. למה שלא נחשוב על כך שקהלים חדשים ייחשפו ליצירות דתיות? אם נרצה להשפיע ולהגיע לעוד אנשים, חייבים לנצל כל גשר, ובמיוחד כשמדובר בארגון שעושה את זה עם הרבה חום ותחושת שייכות".

שיינפלד אמנם אינו חבר בחבורה ספרותית, אבל גם הוא מודע לחשיבות הקשר עם יוצרים אחרים. את ספריו שלח לסופרים כמו אשכול נבו ושהרה בלאו. "זיהיתי בנבו כמה דברים שאני יכול ללמוד ממנו, ולכן היה חשוב לי לשמוע את דעתו. אולי בספר הבא כבר אשלח לו את הטיוטה, כדי לקבל הערות לפני ההוצאה".

בשנים האחרונות הפך שיינפלד למעין אוטוריטה ספרותית: הוא מוזמן להרצאות בנושאים ספרותיים, וכותבים צעירים פונים אליו ומבקשים חוות דעת על חומרים שלהם. הסיפורים עדיין בוסריים, אך שיינפלד לא מתייאש. "אני לא חושב שאדם, למעט יחידי סגולה, מסוגל לכתוב יצירת מופת בסיפור הראשון שלו. לוקח זמן להתגבש. אני משתדל לתת עצות והכוונה למי שפונה, אבל צריך לזכור שגם אני סופר בתחילת דרכי".

אתה מאמין ש'מים שאין להם סוף' יצליח כמו 'אבדות'?

יש כל כך הרבה גורמים שבהם תלויה הצלחת ספר, שקשה מאוד להעריך. אני מקווה שכן, אבל כל דבר צריך מזל, אפילו ספר תורה שבהיכל. אז גם הספר הזה צריך מזל".