העיר בשחור/ עדי גרסיאל
המשבר הנוכחי סביב קליטתם של התלמידים עולי אתיופיה בפתח תקווה הסתיים ככל הנראה. זה הזמן לנתח את ההתנהלות התקשורתית של הצדדים בפרשה. את הטיפול בסוגיה העקרונית נשאיר למדורים אחרים.
תחילה התקשורת עצמה - הבמה שעליה אמור היה להתנהל הדיון הציבורי. כצפוי, ההתייחסות היתה ברזולוציה נמוכה, וצבע העור שיחק תפקיד מרכזי. נושאים מורכבים יותר כמעט שלא עלו. למשל: קליטת אתיופים בבתי הספר של ש"ס ושל החרדים האשכנזיים; העובדה שאי קבלת האתיופים היא רק חלק מסינון על רקע תורני, לימודי ולפעמים גם סוציו-אקונומי שנערך בבתי הספר הפרטיים; השאלה אם הרקע התרבותי והלימודי של האתיופים בכלל מאפשר לרובם להשתלב בבתי ספר 'חזקים' ללא סיוע משמעותי.
כתוצאה מכך, המסר המרכזי שקיבל צרכן התקשורת המצוי הוא: הדתיים הלאומיים בפתח תקווה הם גזענים. כולם. זה צריך לשמש לקח בפני ועד ההורים של הממ"ד ומי שעמדו מאחוריהם: המאבק הציבורי שהובילו הפך במידה רבה לחרב פיפיות בידי גורמים אנטי-דתיים, שהניואנסים בתוך המגזר אינם מעניינים אותם. מי שמזמן את כלבי הציד של התקשורת, שלא יתפלא אם גם הוא יסבול מנשיכתם.
גם עיריית פתח תקווה, שניסתה - מתוך כוונות טובות, יש להניח - לפשר, לא יצאה טוב. המסר המעורפל שלה והזרקור התקשורתי שחשף את הבלאגן של פתיחת השנה לא שירתו את תדמית העיר.
ואחרונים, מנהלי בתי הספר הפרטיים. הם סירבו להתראיין לתקשורת הכללית, הסתפקו בהודעות דובר לאקוניות ומלבד בעיתון זה כמעט ולא נשמע קולם (הראיון שהעניקו לידיעות אחרונות עם פתיחת שנת הלימודים היה מעט מדי, ובעיקר מאוחר מדי). אפשר להבין אותם: המאבק התקשורתי בנושא כזה הוא כמעט אבוד מראש, ע"ע השופט דרורי. אבל זה לא אומר שצריך להיכנע ללא קרב. יועץ תקשורת טוב שיראה במערכה הזאת אתגר מקצועי יוכל להעביר את מורכבות הנושא לציבור הרחב, תוך ניצול הרעב התמידי של העיתונות לחומרים חדשים. לא שיש לו סיכוי להפוך את הקערה, אבל יש הבדל גדול בין הפסד בנקודות לתבוסה בנוק-אאוט.
על פי תקדימי העבר, הסיבוב הבא מחכה מעבר לפינה. כדאי להגיע אליו מוכנים.
היבלות של רזי/ חני לוז
לפני חודש ריאיין רזי ברקאי בגלי צה"ל זוג מארה"ב שהגיע לישראל לביקור. האישה, שירלי, התנדבה בקיבוץ שער הגולן לפני יותר משלושים שנה. השיחה הלא-חדשותית וההזויה משהו על חוויות מהעבר, הסתיימה בדו שיח שהקפיץ את אוזניי. כך נשמעו הדברים בין ברקאי לבתי (בת-עמי), שהיתה אמה המאמצת של שירלי בקיבוץ.
רזי: מה נשמע אגב בשער הגולן?
בתי: חם.
רזי: על מה אתם הולכים בשנים האחרונות? יש צימרים?
בתי: יש לנו גם צימרים. זה נקרא אירוח משפחתי.
רזי: כמובן.
בתי: ועשינו היום לשירלי מחדש תזכורת על חדר האוכל. היא היתה המומה מהזיכרון, ובעיקר - מזה שבימיה היינו קיבוץ מאוד אידיאולוגי, שומר צעיר. פתאום היא ראתה בחדר האוכל מלא אנשים עם כיפות.
רזי: אוי יו יוי. אל תדרכי לי על יבלות ...
יש כאלה שהראיון המחויך הזה לא הצחיק אותם. באותו יום בדיוק גויסו בני ישיבות ההסדר לצה"ל. באותם ימים גם היה עדר התקשורת עסוק בהדברת השנאה כלפי ה'אחר', לאחר הרצח במועדון ההומואים בתל אביב. האם עליהם, להבדיל, מותר לדבר כך ברדיו?
השבוע הגיעו לידי שתי תשובות כמעט זהות ששלח נציב התלונות של גל"ץ, עו"ד עודד (דדי) לוינסון, לתלונות מאזינים: האחת נשלחה למשה אייל, מנהל המכינה הקדם-צבאית 'ארזי הלבנון', שכתב על בני הכיפות הסרוגות המשרתים ביחידות עלית ושלצערנו, גם ממלאים את בתי הקברות הצבאיים.
גל"ץ: "לאחר האזנה דקדקנית לשידור, דומני כי יש להציג את הדברים במבט שונה מעט. השיחה התנהלה באווירה קלילה, ולאורך כל השיחה לא היתה נימה כלשהי של הבעת צער, או משהו מעין זה, על נוכחותם של חובשי כיפות בקיבוצים..."
בתשובה למתלוננת אחרת כתב לוינסון שלא ניתן לייחס לברקאי "כוונות נסתרות".
האם לא הגיעה העת לטפל ביבלות של ברקאי?
סאטירה לפרוטוקול/ ישראל מידד
לפני דורון רוזנבלום, בעל טור במוסף 'הארץ', היה חומר טוב מאוד כדי להפיק יצירה סאטירית לעילא. נושא אחד היה הפרסום בעיתון השוודי אודות מאמצי חיילי צה"ל, כביכול, לא רק להרוג ערבים מסכנים אלא גם לסחור באיבריהם. כל כך קל לעבד עניין זה - סיפור מימי הביניים ומהספרות האנטישמית הקלאסית - לסאטירה פוליטית נשכנית וחריפה. כל הנתונים לטובתנו. ומה עוד שלארצנו הגיעה קבוצה של בכירי פוליטיקה במיל', ובראשם ג'ימי קרטר ("ישראל היא מדינת אפרטהייד"), דסמונד טוטו ("הפלשתינים סובלים מהשואה") ומארי רובינזון (מסייעת ועידת דרבן), אשר מכל התארים בעולם כינו את עצמם במילה "הזקנים". זה יכול היה לשחק לידינו, "זקני ציון".
לכאורה, הכל מוכן ומזומן. אבל אצל רוזנבלום חזקה עליו רוח ביתו העיתונאי שהוא מתאפיין בהתרפסות, רפיון הדעת ובחולשת האופי הפטריוטי. ולכן, במקום להגן על שמה הטוב של מדינת ישראל, הוא מתאר ישיבה שבועית של הממשלה בכותרת משנה בזו הלשון: "דף מתוך הפרוטוקולים. לא, לא ההם", וכל כולו ירידה נבזית על האדונים נתניהו, ליברמן, לנדאו, אהרונוביץ, שלום והגברת לבנת. יוצא שלא השוודים האנטישמים הם השונאים ולא אותם ותיקי הדיפלומטיה האנטי-ישראלית הם העוינים, אלא חברי ממשלת ישראל המתחרים ביניהם מי יכול להשמיץ את שוודיה יותר. הביטוי האנגלי 'למשוך את המפלה מתוך מלתעות הניצחון' כל כך מתאים להתייצבות זו של איש תקשורת לצד הצהובים לנו.
* תוספת בושה: ביום שני השבוע בשעה 19:30 בערב, פתח בוני גינזבורג את השידור של משחק הכדורגל בין הקבוצות בית"ר ירושלים ובני סכנין במשפט: "מאוד מפתיע השקט שיש כאן באיצטדיון". אכן, מפתיע מאוד לאחר שהתקשורת, ובתוכה הערוץ הראשון, ניהלה מסע פמפום על גבול ההסתה שהמשחק הזה טעון, מסוכן ומועד לפורענות. כאילו נבואה השואפת להגשים את עצמה. הדרבון היזום עבר כל פרופורציה של דיווח חדשותי ואפילו של פרשנות. היציע, אם תהיתם, היה רגוע וללא כל אלימות.
חדשות בחדשות/ עדי גרסיאל
תושבי יצהר דורשים מעיתון במחנה להתנצל בתוך 10 ימים על ידיעה בה נכתב כי תושב יצהר ניסה לדרוס לוחם מג"ב. בא כוחם, עו"ד דורון ניר צבי, ציין במכתבו כי החשוד בדריסה כלל איננו תושב היישוב.
אושר מינויו של הזמר והיוצר אביהו מדינה כחבר מועצת הרשות השנייה.
מדינה מצטרף לדובר הליכוד לשעבר שי בזק וד"ר עליזה לביא (מרצה לתקשורת באוניברסיטת בר אילן). שני האחרונים נחשבים כמועמדים עיקריים לתפקיד יו"ר המועצה. כך דיווח 'אייס'.
אתר אנרג'י דיווח כי צלם ומקליט של חברת החדשות של ערוץ 2 הותקפו ביום שלישי בלילה ונשדדו על ידי עשרות מתפרעים בדלית אל-כרמל. המקרה אירע שעות ספורות לאחר שעשרות צעירים צרו על נקודת המשטרה ביישוב, שברו חלונות ושרפו מחסן של המשטרה
הבנת הנקרא
"מנהלי בית ספר: נצלו את חולשת המערכת, גינבו סוסים מאורוות השעות שקיבלתם ממשרד החינוך"
הכתבת מרב בטיטו עם עצה לא ממש חינוכית בכתבה המציעה "דרכים לשפר את החינוך" (7 ימים, ידיעות, יום ו')
"העימות העממי בין כוחות הקידמה לכוחות העם הגיע לשיא עוצמתו במאבק הגמר"
ד"ר שלמה צדוק לוקח את 'כוכב נולד' קצת יותר מדי ברצינות (אנרג'י, יום ב')
"לבני הגדירה את הפגישה כ'מצוינת'"
יו"ר האופוזיציה בסיכום קורקטי של הארוחה שלה עם מדונה (מעריב, יום ג')
בין השמות שעלו כמועמדים להחליפו נמצא השופט מעורר המחלוקת נעם סולברג
החל הקמפיין למניעת בחירתו של 'השופט המתנחל' ליועץ המשפטי לממשלה (הארץ, יום ד')