הצעקה והצחוק

 שני קולות בקעו מסדום ועמורה לפני השחתתן. לא היו אלו קולות ששון או שמחה, אלא קולות שלכאורה נשמעים מנוגדים, אבל בעומקם הם נובעים מאותו מקום.

הקול הראשון הוא קול הצעקה: "ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד. ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה ואם לא אדעה". על איזו צעקה מדובר? בפשטות זו צעקתה של העיר, שהיא היתה זו שצעקה וזעקה עקב המצב ששרר בה. אלא שבתוך בליל הצעקות העולות מסדום ועמורה מצליח המדרש לשמוע קול צעקה נוסף, הוא קולה של הנערה פלוטית, בתו של לוט, שהיתה נשואה לאחד מעשירי העיר ולא יכלה לסבול את השחיתות והאטימות. היא נתפסה מסייעת לאדם רעב, וגזר דינה היה מוות בשריפה. הצעקה שעלתה מהמקום המושחת הזה היתה צעקתה של אותה נערה ישרה, שכל חטאה היה מתן מים וכמה פירורי מזון לרעב.

צעקה מבטאת כאב עמוק. הצעקה היא לא רק קול שיוצא מהגרון, אלא ביטוי לקול פנימי עמוק היוצא ממעמקי הנפש. אדם, באופן רגיל, מדבר ולא צועק. טבעו והגדרתו של האדם היא 'מדבר'. זה יתרונו של האדם על פני שאר הברואים - כוח הדיבור שבו. אלא שפעמים והמציאות אליה נחשף האדם היא כל כך קשה, כל כך מעוותת, כל כך מושחתת, עד שמעמקי נפשו בוקעת צעקה גדולה ומרה. פעמים שהאדם חש נרדף, מושפל ופגוע כל כך, שהצעקה מבטאת את כל עוצמות התסכול והכאב שלו.

הקול השני הוא קול הצחוק. לא צחוק של שמחה אלא צחוק של ציניות, של ליצנות, של זלזול, "ויהי כמצחק בעיני חתניו". לוט מתחנן בפני חתניו לצאת מן המקום ולהציל את עצמם ואת בני משפחתם. אך הם מתבוננים בו בעיניים מלאות זלזול, מגחכים על האיש ההיסטרי המאמין לשמועות על הסוף הקרב, יושבים רגל על רגל... ואחריי המבול.

לשון המדרש נוקבת וכואבת. לוט ניגש אל חתניו ומתחנן בפניהם שיקשיבו לו, שייקחו אותו ברצינות, שיקומו ויעשו מעשה, שיצילו את עצמם. והם בתגובה מתבוננים באיש ההיסטרי הזה בלגלוג, ואומרים לו בניגון הכי ציני ומזלזל שיכול להיות: "שוטה שבעולם! נבלים וכינורות וחלילים בעיר - ואתה אומר סדום נהפכת?!"

איזה תיאור של אטימות, זלזול, ניכור ורשעות. המהלך לתומו ברחובות סדום ועמורה, או המאזין לתקשורת הסדומית הענפה, היה שומע בוודאי את המונולוגים הבאים או דומים להם: "על מה אתה מדבר? מה זה השטויות האלה? על איזה חורבן אתה מדבר? תראה כמה מוזיקה יש בעיר, אי אפשר להשיג כרטיסים להופעות, האיצטדיונים מלאים, בתי הקפה הומים אדם, הבורסה גואה, התרבות מתפתחת. הכול טוב אחי, הכל טוב. תירגע, תהנה מהחיים, מהנבלים והכינורות, מהחלילים וממסעדות הגורמה. תהנה אחי, חיים רק פעם אחת, בוא, שב, תירגע... למה תמיד לראות שחורות ?"

וכך עלו ובקעו להם שני קולות, שונים כל כך ודומים כל כך, מהערים המלאות כינורות נבלים וחלילים -  קול הצעקה וקול הצחוק. הצעקה הזועקת על העוול והשחיתות, הבוקעת מלב נשרף וקרוע שלא יכול יותר לסבול את העיוות, ומולה הצחוק והלעג, האדישות והזלזול, הציניות והניכור.

 לשפעת החזירות והרשעות הסדומית התת-אנושית המתפשטת הזו, אין תקנה אלא בשבירתה ואיתחולה מחדש. למחוק את כל הקבצים במחשב, לפרמט אותו מההתחלה, לנקות את כל הווירוסים, לעשות שידרוג לעולם עם קבצים אנושיים הראויים יותר להלך על פני כדור הארץ ולחיות על פני האדמה.

הכותב הוא איש חינוך ותקשורת, ראש מרכז 'קריאת כיוון' לייעוץ והכוונה אישית, חינוכית ומשפחתית.

Avir@neto.net.il