סרט אחר לגמרי

אני חושבת שמה שיהודי הולך להיות מאוד in וחם, ואין בימאי אחר בהוליווד שחי את היהדות האמיתית כמוני. אדם אינו יכול להיכנס ולהתחקות אחר החיים היהודיים האותנטיים, רעיונות ועומקים, אם הוא לא חי את זה"

 "ראיתי שכשהמבקרים, הבימאים והמנהלים האומנותיים אוהבים אותי, אני מאושרת, אך כשביקרו אותי ולא היתה לי עבודה הייתי מדוכאת. חשבתי שמשהו כאן לא בסדר, אני נותנת לאנשים האלה לשלוט בחיים שלי ובאושר שלי. צריך להיות מקום מעבר לכל אלה"

 "אם המשחק שלך עוסק בך ובאגו שלך, אז זה לא הולך יחד עם צניעות. אבל אם את כמו מריל סטריפ, שבכלל לא נמצאת על הבמה, אלא הדמויות עוברות דרכה והיא לוקחת את הקהל שלה למסע, אז כן. אני יודעת לזהות את זה. במהלך השנים עשיתי אולי 12 אלף אודישנים ואני יכולה לדעת"

 "להקרנת הסרט בפסטיבל אשקלון הגיעו נשים ישראליות מאוד חילוניות. הסרט נגע בהן. לא היתה עין אחת יבשה באולם, והן נשארו אחרי הסרט לשוחח איתי. שיעור לא יעשה את זה, אבל אומנות כן. זו המטרה שלי, להביא אנשים יותר קרוב לה' דרך אומנות"

קהל לא אופייני צפוי לגדוש את סינמטק תל אביב בימי החנוכה. בתכנית: כיסויי ראש מכל הסוגים בצד ראשים גלויים, הרבה חצאיות וגם מכנסיים - כולם נשיים. הסרט 'A Light for Grey towers' (אור למגדל האפור) יוקרן בסינמטק, ובקהל לא יישב ולו גבר אחד, משום שזו ההוראה של הבימאית והתסריטאית, רובין גרבוז.

הסרט לנשים בלבד של גרבוז עשה דרך ארוכה מאז החרים אותו סינמטק ירושלים לפני שנה, ועד לחנוכה תש"ע, בו הוא מתקבל בברכה בתל אביב. דרך ארוכה עוד יותר עברה היוצרת שלו, במאית מצליחה בארה"ב שביימה בתיאטרון ובטלוויזיה, נגעה בהוליווד ועשתה את הדרך ליהדות.

והבשורה? "התרבות הפופולרית הלכה כל כך רחוק, שהרבה מזה פשוט מגעיל. וכשזה קורה, אנשים רוצים רוחניות. הערכים העמוקים והאמיתיים ביותר נמצאים אצלנו. אומנות הקולנוע יכולה לקחת אותם לשם".

נולדה לביים

רובין גרבוז נולדה לפני קצת יותר מ-40 שנה בבית קונסרבטיבי במסצ'וסטס, ארצות הברית. מהרגע בו הגיחה לעולם ועד ליום שבו החליטה שתעסוק בתיאטרון עברו לא יותר מחמש שנים. בגיל 6 היא כבר אספה את התלמידים היהודים בבית הספר וביימה הצגה על חנוכה - סוג של מענה להצגת חג המולד של התלמידים האחרים. "הסתובבנו עם המחזה בכל הכיתות. אז לא חשבתי שקוראים לזה בימוי, חשבתי שאני קצת בוסית", היא צוחקת. "אחר כך שמחתי לראות שיש לזה שם".

מאז - היא שם. בתיכון למדה בבית ספר פרטי שבו מחלקת תיאטרון מפותחת, ובקולג' למדה תיאטרון כמקצוע ראשי. כשסיימה נחתה בניו יורק. "הייתי מאוד שאפתנית ועם המון אנרגיה, ומייד התחלתי לעבוד". הצגות שהיא עשתה בשנות ה-20 לחייה קיבלו הד נרחב. היא ביימה עשרות מחזות ושימשה עוזרת לכמה בימאים חשובים. היא גם ביימה הצגות בבתי ספר לדרמה, בהם 'ג'וליארד' הנחשב. "עשיתי 'מסירות נפש' לקריירה שלי", היא מודה בהומור "הייתי עושה שתי הצגות בו-זמנית. זה היה עולם ומלואו, חיים שלמים. בבימוי עובדים, ואחרי ההצגות יוצאים כולם ביחד. אבל במקביל, היה משהו בפנים שלא היה בשלום. לא היתה לי הרמוניה פנימית" אומרת גרבוז. זה היה הרגע להתחיל לחקור.

גרבוז לא היתה זרה בנוף ה'מחפשים': "שנות ה-80 היו שנים בהן התחילו תנועות הניו-אייג', ואני ניסיתי הכול: מדיטציה, שחזור וריפוי גלגולים קודמים (past life therapy) ועוד, אבל שום דבר לא סיפק אותי. כקונסרבטיבית, היה לי את הקטע של ציונות, אהבתי את ישראל ואהבתי להיות יהודיה, אבל לא יכולתי למצוא לימוד תורה רוחני משמעותי. אז זה לא היה נגיש".

תוך כדי העשייה הבימתית התאהבה גרבוז במצלמה, ובתחילת שנות ה-90 היא עברה ללוס אנג'לס כדי לעבוד בקולנוע וטלוויזיה. "אחרי עבודה קשה היתה לי פריצה ראשונה". גרבוז ביימה את 'מלך הכיתה' - סדרת סיט-קום שהיתה פופולרית מאוד ועשתה את דרכה גם לישראל. חיי הנישואים השערורייתים של גיבורת הסידרה, רובין גיבנס, עם המתאגרף מייק טייסון, רק סייעו ליחסי הציבור שלה. למרות ההצלחה הגיעה גרבוז, אז בת 30, למסקנה שמשהו בתעשיית הבידור מאוד מפריע לה. "ראיתי שכשהמבקרים, הבימאים והמנהלים האומנותיים אוהבים אותי, אני מאושרת, אך כשביקרו אותי ולא היתה לי עבודה הייתי מדוכאת. חשבתי שמשהו כאן לא בסדר, אני נותנת לאנשים האלה לשלוט בחיים שלי ובאושר שלי. צריך להיות מקום מעבר לכל אלה".

 זו המשימה שלי

ביום שגרתי אחד, בו המשיכה ותהתה גרבוז על חייה, היא פנתה לבורא עולם: "הכרתי אותו, ושאלתי את עצמי ואותו, אם הייתי יכולה לעשות סרט על הדבר הכי חשוב לי בעולם - במה הוא היה עוסק? למרבה ההפתעה, המחשבה שעלתה ובאה היתה היהדות שלי!". דקות ספורות חלפו מאז היכתה בה המחשבה ועד שעלה בראשה סיפור שלם שגילם את כיסופיה הרוחניים, כהגדרתה: "הסיפור הוא על נערה צעירה המחפשת אחר אמונה", היא מפרטת ולא מאמינה איך הסיפור נוגע בה בנימים הכי דקים אפילו היום. "הנערה היא נכדה של ניצול שואה גוסס. היא נקלעת למשבר, כי בתוך העולם המאוד חילוני שבו היא חיה, מוות הוא לא משהו שמדברים עליו, והיא לא יודעת איך להתמודד איתו. הסיפור קופץ קדימה ואחורה בזמן, ומתרחש גם בוורשה של סבה וגם בחייה המאוד הוויי, המהלכים על הקצה ונוגעים בסמים,עישון ועניינים של בנים ובנות. תוך כדי, פוגשת הנערה ניצולת שואה, ודרכה היא מבינה מי היא".