"ואני שונא אותם. אני שונא את יגאל עמיר ואת אורן אדרי ואת חנן פורת ואת הרב לוינגר ואת הרב בא-גד ואת הרב דרוקמן ואת הרב בני אלון ואת המחתרת היהודית ואת המחזור שלי בישיבה ואת השבט שלי בבני עקיבא ואת החברים שהיו לי אז" – הטקסט הזה ועשרות כמותו לא פורסמו אז בעיתונים הגדולים. מצעד של נחקרים ועצורים על השמעת דעות? כתבות על הסכנה של גיוס דתיים ליחידות קרביות? מפיק 'פופוליטיקה' צורח על מגיש התוכנית באוזנייה שיסתום ללימור לבנת את הפה? מתנגדי רבין מפוטרים מעבודתם? מתנגדי אוסלו מוקעים? זה לא קרה, זה היה רק חלום רע.
"אנחנו לא חושבים שרבין קדוש", כותב איל. אבל האם עיתון גדול לא פרסם אז את הכותרת הראשית "שלום גיבור שלנו"? האם כוכבי תרבות לא חשו "כאילו הלך לנו אבא", ועיתונאים לא בכו על רבין ש"היה על כך אנושי וכל כך חמוד"? האם רק דמיינתי שדודו אלהרר, בשבוע שעבר, הצדיק מיתת בית דין לכל העולם השמאלני ואשתו למעט רבין? ואם רבין לא קדוש, מה יקרה היום למי שינסה להחליף שם של בית או סמטה נידחת, שלא לומר כיכר, הנושאים את שמו?
נדב איל אמור לזכור את התקופה טוב ממני, שכן בזמן רצח רבין הוא היה בגיל נוער הנרות. לפיכך, הזיכרון שלי הוא הדורש שיפוץ ותיקונים. ובכן, הסופר מאיר שלו לא כתב לאחר הרצח כי "יש מחנה שלום ויש מחנה שממנו יצא הרוצח", והעתקי מאמר השטנה הזה לא נתלו על לוחות המודעות בפקולטה שבה למדתי באותה תקופה. מצד שני, אם זה לא קרה, איש לא יכול להאשים אותי על מעשה הוונדליזם של השחתת הדפים התלויים. תודה לך, נדב איל, באמת תודה.
