תפילת הכלל קודמת לתפילת היחיד

כאשר תומכי הממ"ד מאשימים תמיד את הציבור התורני בפלגנות בלי להקשיב באמת לעמדתם, אין הם תורמים מאומה לאחדות. לא הגיוני שראשי הממ"ד ירצו לכפות את עמדתם, וכשהציבור התורני אינו מוכן לקבל את תכתיביהם יאשימוהו בפלגנות

בחוסר אחריות קיצוני, אישים שונים מפעילים לחץ ציבורי "לשחרר את גלעד בכל מחיר", כלומר במחיר שחרור מחבלים רבים עם דם על הידיים. אל משפחתו של גלעד איני רוצה לבוא בטענות, שאין אדם נתפש בשעת צערו. אבל כנגד שאר האנשים אפשר בהחלט לבוא בטענות.

אם ח"ו ישוחררו מחבלים, וכצפוי ייהרגו בעקבות זאת יהודים רבים, אותם מפעילי לחצים ביחד עם חברי הממשלה שיחליטו על כך, לא יוכלו לומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה". הם יהיו שותפים בכך. במיוחד אשמים העיתונאים שבחוסר אחריות נוראי תומכים בשחרור המחבלים ואינם מספרים לציבור את הסיכון הנורא שבזה, וכאשר האסונות יקרו, חלילה, הם יטענו ש"העם רצה" לשחרר את גלעד בכל מחיר.

אפשר לתבוע החמרת תנאי המעצר של המחבלים, ואפשר לתבוע שהממשלה תיזום מבצע לשחרורו, כדוגמת מבצע אנטבה. אבל התביעה לשחרור מחבלים היא חסרת אחריות. היא תוביל בפועל לשפיכות דמים, תחזק את ארגוני הטרור, ותפגע קשות במעמדה של מדינת ישראל - שגם זה גורם לשפיכות דמים.

גם שחרור גלעד משביו אינו הצלה מוחלטת של חייו עד מאה ועשרים. אדם יכול ליהרג מתאונה או למות במחלה. וכבר היה מקרה של בחורה אחת שעמדה לשמש כמדריכה בקייטנה באחד היישובים בשומרון, אך ביום האחרון הוריה, שחששו מפני סכנת הטרור בדרכים, הטילו וטו על נסיעתה לשומרון. יומיים אח"כ היא נהרגה בתאונת דרכים.

ביום הכיפורים, בעת שהיה הכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים, היה נושא תפילה קצרה, והיה מבקש על הגשם והפרנסה, על הנשים המעוברות ועל החקלאות, והיה אומר: "ואל תיכנס לפניך תפילת עוברי דרכים לעניין הגשם בשעה שהעולם צריך לו". ורבים תמהים מאוד, וכי זה מה שהוא צריך להזכיר באותו זמן מקודש? אלא שאכן סכנה גדולה היא שצרת הפרט תגבר על צרכי הכלל, כי כשאדם נמצא במצוקה אישית הוא זועק אל ה' מקירות לבו, אבל כשיש צורך גדול לכלל שיירד גשם, מתפללים ברפיון, ולבסוף תבוא בצורת ואחריה רעב ומיתות קשות. ולכן היה צריך הכהן הגדול להתפלל, שה' ישמע לתפילת הכלל על אף רפיונה, ולא לתפילת היחיד עובר הדרכים הזועק מקירות לבו על דבר מוטעה.

לפני שלושה שבועות כתבתי על ערך האחדות בחינוך, ושמלכתחילה היה ראוי שגם הזרם התורני וגם זה שנמצא כיום בממ"ד יהיו יחד. עוד כתבתי על הבעיות בניהול הממ"ד, שאינו יכול להכיל את הזרם התורני, ובעקבות כך הממ"ד נמצא בתהליך של ירידה, והנזק הנגרם מכך גדול ובעל היבטים לאומיים. בעקבות זאת קיבלתי כמה תגובות, ואפרסם תחילה את החשובה שבהם, מאת מיכאל חרל"פ.

"קראתי בעיון רב את המאמר בעיתון האחרון. בדרך כלל איני נוהג להתייחס לכתבות, אבל בשל חשיבות העניין בחרתי הפעם להתייחס.

"לדעתי, הדרך לתיקון הממ"ד עוברת בראש ובראשונה דרך גוף אחד שנקרא 'המינהל לחינוך דתי' במשרד החינוך. ככל שהגוף הזה יהיה יותר חזק, נוכל לתקן את הממ"ד ולאחד את כל בנינו למסגרת חינוכית אחת.

"אני אומר את הדברים כחבר מועצת עיר היום ובעבר כסגן ראש העיר. בעיר מודיעין ניהלנו מספר מאבקים בקשר לחינוך הדתי. לצערי, בחלק גדול מהמקרים 'מינהל החינוך הדתי' ישב על הגדר מבלי להתערב.

באחד מהכנסים שנערכו בפורום נרחב של 'מינהל החינוך הדתי' שהתקיים בעיר, נשאתי דברים וביקשתי מהם לאור לקחי העבר להתערב לטובת החינוך הדתי, גם אם הדברים לא מוצאים חן בעיני הציבור החילוני או בעיני ראש עיר...

בכל מקרה, אם רוצים לתקן את הממ"ד חייבים לתקן את 'מינהל החינוך הדתי' במשרד החינוך. תחילה לבחור ראש מינהל שלא מפחד להביע את עמדתו, ולאחר מכן להכתיב מדיניות לתיקון הממ"ד, מדיניות שתחלחל מראשי המינהל ועד אחרון המפקחים".

שאלה: מדוע כבוד הרב תוקף את הממ"ד, האין מן האחריות הציבורית לעודד את הממ"ד, שנושא באחריות לכלל ילדי ישראל? עד כמה נמשיך להתפלג? האם לא נוכחנו לדעת כבר שנזק הפילוגים גדול מן התועלת שבהם?

ועוד היו מספר תגובות-שאלות בסגנון הזה.

אכן כתבתי על שתי הבעיות המרכזיות שגורמות לחינוך הממלכתי-דתי שלא לתת מענה מספיק לציבור הדתי, ובמיוחד התורני. הבעיה האחת, כפיפות של ראשי הממ"ד ומפקחיו לעמדות חילוניות. הבעיה השנייה אופיינית לכל גוף ציבורי, שמנהליו אינם נושאים באחריות לכישלונותיהם, שהואיל ואת משכורתם ימשיכו לקבל גם אם בתי הספר שבניהולם יתפרקו, לא תמיד יש להם המוטיבציה הנדרשת להתמודדות עם האתגרים המשתנים, במיוחד כאשר ההתמודדות כוללת עימות עם עמדות חילוניות של הנהלת המשרד. אלו שתי הסיבות העיקריות לכך שלמרות הגידול הדמוגרפי של הציבור הדתי, אחוז התלמידים בממ"ד הולך וקטן.

וכל מה שכתבתי נבע מתוך רצון שהממ"ד ימלא את תפקידו, ובתוך המסגרת הממלכתית יינתן מענה שלם לכלל הציבור הדתי, תוך נתינת מקום לשתי הקבוצות העיקריות, הן הדתית-לאומית והן התורנית. והדברים יכולים להיחשב כהתקפה רק בעיני מי שאינו מסתפק בפחות משירי תהילה והתחייבות לנאמנות מוחלטת ותמידית לממ"ד.