3. אבל אז החל המופע ומיד התגלה כשווה כל רובל. זה לא שהרקדנים עושים דברים יוצאי דופן במיוחד. הו, לא. גם אני הייתי יכול לרקוד כך אם הייתי צעיר יותר, רזה יותר ומוכשר יותר. תנו לי מאמן טוב, וגם אני אוכל לעשות שפגאט באוויר, לנתר מעל ראשי רקדנים אחרים ולבצע סיבוב במקום בקצב של 100 סל"ד. אבל דבר אחד שעשו שם לא אוכל לשחזר לעולם: למרוח חיוך מאוזן לאוזן למשך שעתיים רצופות. איך הם מצליחים לחייך כך – את זה אני לא מסוגל להבין.

4. בניגוד לריקודי העמים הסוחפים, המלהיבים והמרהיבים על הבמה, האולם עצמו הותיר עלי רושם מדכא ואף כואב, פשוטו כמשמעו. המבנה ישן, הכיסאות מזכירים בתי קולנוע מלפני 30 שנה, והרווחים בין השורות נוצרו בתקופה שבה הגובה הממוצע של האוכלוסייה היה מטר. לשווא חיפשתי תנוחה שבה אוכל לשבת כשראשי למעלה ורגליי למטה. ייתכן כי במקרה נפלתי על מושב לא נוח, אבל אני עדיין תוהה אם לא כדאי להוריד מספר שורות מושבים מן האולם. לא חייבים להפסיד מזה כסף – אפשר פשוט להקדיש את הרווח האוורירי שיישאר על שם אביבה וסמי עופר. ואגב, אם עובד הניקיון של היכל התרבות קורא את זה – זוג הרגליים שמצאת בין הכיסאות הם שלי.

5. ואם האולם מיושן, מה נאמר על הקהל? היו שם לא מעט קשישים, רבים מהם כנראה עוד הכירו את ברז'נייב באופן אישי. ובכל זאת, היה נעים להסתופף בצלם של מבקרי היכל התרבות. אנשים יפים, טהורים ומתורבתים, ואני מתערב שאיש מהם לא היה בהפגנה ההיא בכיכר ציון. לשעתיים הרגשתי קצת שמאלני, והיה נחמד. פה ושם היו כמה חמוצי פנים, אבל זה הסתדר יופי עם הבעת פניי נוכח כאבי הרגליים שלי.

6. כשיצאנו מהאולם, אמרתי לרעייתי שמופעים כאלה מעוררים אצלי רצון עז לצאת לעולם, להיות חופשי, ללמוד ריקוד, או לפחות לרזות ולהיראות כמו חבורת הבלונדינים שפיזזו על הבמה. רעייתי הסכימה איתי שזהו מופע מעורר השראה, ואז סיימנו את ההמבורגר ומיהרנו הביתה לישון. בכל זאת, צריך להכין סנדביצ'ים לילדים ולצאת לעבודה.