כשהחוצפה פגשה את העליבות

כששמעתי בתקשורת שהאמריקנים הם שהתערבו אצל יו"ר הכנסת ראובן ריבלין בעניין הנאום שלי בכנסת, הייתי בטוח שמדובר במתיחה. חברי כנסת נואמים בעיקר מול כנסת ריקה, וגם כשיש שם מישהו הוא עסוק בפטפטת, בניירות או בשיטוט במחשב. אבל דוכן הנואמים הוא בכל זאת סוג של משאת נפש לגבי מי שיש לו מה להגיד, לפחות לפרוטוקול. הנאומים חלקם משעממים, חלקם משמימים, אך חלקם מקוממים ומשתלחים. ישנם ציבורים שמותר להשתלח בהם. אם היו עושים בדיקה איזה ציבור זוכה למנת קיתונות השופכין הבולטת ביותר, אין ספק שההתיישבות והמתנחלים היו זוכים במקום הראשון, ללא מתחרים. להשתלח בהם זה לגיטימי, זה אפילו פופולרי. מי שרוצה דוגמה יעיין בדברי הכנסת מהשבוע, בדיון על 'הבנייה בהתנחלויות'. רוב רובם של הנואמים לא היו מאוהבי ההתיישבות, ובהתאם לכך היו ההשתלחויות. אם איתן כבל וחיים אורון היו אומרים בנאומיהם 'כפרים ערביים' במקום 'התנחלויות', העולם כולו היה גועש. זו היתה בלי ספק הסתה לגזענות, השתלחות, המרדה, הטלת רפש בציבור וכדומה. אך הם לא התבלבלו, הם דיברו על פירוק התנחלויות, על 'העתקת' תושביהן - היהודים כמובן. זה לגיטימי, זהו חופש הביטוי. להגיד על חיילי צה"ל פושעי מלחמה, רוצחי ילדים ועוד יותר מזה, גם זה נכלל בחופש הביטוי. יו"ר הכנסת הדמוקרט רובי ריבלין יילחם כדי שכל אחד יאמר את דעתו, אבל כפי שהתברר בשבוע שעבר - כל אחד חוץ מאחד.

ההתערבות שלו, יום לאחר שנשיאות הכנסת אישרה לי לנאום על '19 שנה להירצחו של הרב כהנא', היא חסרת תקדים בדברי ימי הכנסת.

כפי שהתברר בוועדת הכנסת, ריבלין ניצל זכות שאין לו. כל הניסיונות של יועציו המשפטיים להצדיק את המעשה של ה'בוס', נדחו כלאחר יד. אני הייתי בטוח שהכול עניין של קמפיין הנשיאות שריבלין עסוק בו, עד שבאה הידיעה החדשותית המרעישה: הדרישה לסתום לי את הפה באה ישירות ממיטשל 'המודאג', שליח אובמה למשרד התיכון. לא הפסקתי לצחוק. דמיינתי כיצד זה עתה בחדר הסגלגל הסתיים התדריך היומי בעניינו של האויב המרכזי של ארה"ב - ח"כ בן ארי ממדינת החסות במזרח התיכון.

אבל כשהפסקתי לחייך, הבנתי שיש עוד סיבה מוצדקת לנדודי השנה מהם אני סובל, מאז שאני רואה מקרוב את ההתנהלות של הנהגת המדינה.

התעוזה של הפקיד האמריקני להכתיב ליו"ר הכנסת את סדר יומה של הכנסת, היא כפי הנראה רק קצה הקרחון. אם עד אתמול חשבתי שוועדת שרים לענייני חקיקה הורידה את חוק הגולן מסדר היום במקרה (לאחר שכבר היה צריך לבוא להצבעה), יש לי היום יותר מחשש שמדובר בתכתיב אמריקני, הרואה בכנסת ישראל הריבונית אבני לגו שאפשר לשחק בהן, לבנות ולרסק.

אני מקווה שחברי ועדת הכנסת, האמורים לדון שוב בכניעתו של ריבלין, יבינו שביטול ההצעה שלי לסדר הוא רק משל, ויצילו משהו מהעליבות שהפכה להיות לחם חוקנו.