נאווה: "כשהתקשרנו לבית לשאול אם הכל בסדר, הבנות ענו שכולם אמרו פרק שירה כדי שנצליח".

ואם כבר הזכרנו את הילדים, כשמדמיינים דור שני במשפחה של ראש ישיבה מוסיקלית ומורה למוסיקה, רואים ביצועי סימפוניות ספונטניים ומריבות סביב הפסנתר. בני הזוג הרשקופ מפתיעים ומספרים שאצלם דווקא לא מנגנים בפסנתר מגיל שנתיים, והילדים לא לומדים תווים לפני שהם יודעים לקרוא. המוסיקה אמנם נוכחת ושני הגדולים מנגנים (אחד מהם גם לומד ב'כינור דוד'), אבל ההורים לא דוחפים וממש לא ממהרים.

 ישיבה תיכונית מוסיקלית

בימים רגילים עומד הרב מוטי הרשקופ בראש הישיבה התיכונית המוסיקלית היחידה בארץ. נכון, קיימים מוסדות בהם קיימת מגמת מוסיקה אבל, מדגיש הרב, אין בארץ מוסד מוסיקלי פנימייתי, חוץ מ'כינור דוד'. בישיבה לומדים 120 תלמידים מכיתות ט'-יב', ובבחינות הכניסה והראיון האישי שמים דגש גם על מוסיקה. זה לא שכדי להתקבל חייבים לדעת לנגן על כלי כלשהוא, מסביר הרב, אבל זיקה למקצוע, כישרון ומוטיבציה, מתחייבים. "יש לנו מבחן קבלה שפיתח פרופסור מהאוניברסיטה העברית, שהוא כמו פסיכומטרי במוסיקה. כך מזהים היתכנות גבוהה של תלמיד להצליח. וכמובן בוחנים גם את המוטיבציה שלו לכך".

לדברי הרב מוטי, מדובר בישיבה 'קטנה ומשפחתית'. "כל התקשורת בין הצוות והתלמידים היא על בסיס של כנות ואמון. התלמידים מאוד מעורבים ואין דיסטנס בין הכיתות. תלמיד שמגיע צריך להתאים למרקם הזה, וזה יותר חשוב לנו מהמוסיקה".

הרב מוטי מסביר, שלמרות היות הישיבה מוסיקלית, הוא יכול לפעמים לפגוש תלמיד עם יכולות מוסיקליות "מטורפות" כהגדרתו אך הוא לא יקבל אותו, בגלל שאינו מתאים למרקם האנושי או לכיוון של הישיבה. 'כינור דוד', מסביר הרב מוטי "מכוונת לכל האתגרים שכל הישיבות עוסקות בהם: עבודת ה', גמרא, בגרויות, חיי חברה, פנימייה, וכמו בכל מקום יש חבר'ה ממש גאונים ואחרים שמתקשים יותר".

בצד של המוסיקה, הישיבה מנהלת קונסרבטוריון פנימי, שמפיק כ-120 שיעורי נגינה בכל שבוע, שיעור אחד לכל תלמיד. מעבר לכך מתקיימים שיעורי מוסיקה עיוניים בתוך המערכת: הלחנה, פיתוח שמיעה וסולפג', תורת הקצב וההרמוניה ועוד. התלמידים עושים בין 5 ל-14 יחידות בגרות במוסיקה. 5 יחידות בגרות עיונית, 5 יחידות 'רסיטל' שהוא מבחן ביצוע, ויש שנבחנים גם על עבודת גמר ברמה של 4 יח"ל נוספות.

"מעבר לזה יש עוד הרבה עשייה סביב חשיפה למוסיקה", מסביר הרב. "החבר'ה נפגשים עם אומנים, הולכים לקונצרטים, ובישיבה עצמה כל מיני הרכבים מופיעים בפני חבריהם. פעם בשנה מתקיים קונצרט גדול בפני 600-700 אורחים וממנו מפיקים DVD. אין כזה דבר בישראל היום, שילד בן 16-17 מופיע מול כזה קהל עם חומרים שהוא וחברים שלו הלחינו".

בדרך כלל, מוסיף הרב מוטי, אם תלמיד חובב מוסיקה מבקש ליצור הרכב, הוא צריך לדלות מתופף מפה וגיטריסט משם. "פה הסקסופוניסט שאיתך בהרכב הוא זה שישן מולך במיטה, והבסיסט הוא זה שיושב איתך בחדר האוכל".

גם משרד החינוך הכיר בישיבה כבית ספר מוסיקלי-פנימייתי יחיד מסוגו, והפך אותו לבית ספר ניסויי. אחרי ליווי צמוד של גף הניסויים במשרד, הפכה הישיבה לאחרונה להיות 'מרכז הפצה' - תואר שלדברי הרב זכו לו מעט מאוד בתי ספר במהלך 12 שנות קיום הגף, ביניהם, אגב, גם ישיבת 'מקור חיים' ואולפנת 'להב"ה'.

"מרכז הפצה זה אומר שאנחנו צריכים להקים גוף מוסדי שייתן שירותים לקהילה החינוכית. אנחנו מבקשים להקים משהו בכיוון של מודעות יצירתית".

בשנה החולפת ערכה הישיבה פיילוט לרעיון המופשט במכינה הקדם צבאית בפדואל, וכינתה אותו 'הגיגים מוסיקליים בבית המדרש'. "התלמידים, חלקם אפילו לא ידעו לנגן, עברו תהליך של כמה חודשים, במהלכו הם לקחו כל מיני מחשבות ותהליכים שעברו עליהם בבית המדרש ותירגמו את זה ליצירה. התוצר הסופי היה קונצרט שעשינו בסוף שנה שעברה, שכולו תוצרים של תלמידים". הצלחתו של התהליך עשתה לרב מוטי חשק של 'עוד' במוסדות אחרים, וגם הולידה רצון להעביר את תלמידיו תהליך דומה. "בעזרת ה', בסוף השנה הזאת נערוך חוץ מהקונצרט הרגיל, גם קונצרט של יצירה יהודית". הרב מוטי מודיע מראש לעמיתיו, ראשי הישיבות האולפנות, שמקום ההופעה יהיה היכל התרבות בלוד, ומבקש שהם יביאו את תלמידיהם לצפות "איך יוצרים בישראל של המאה ה-21 יצירה שמחוברת לקודש ולדיאלוג עם הקב"ה, יחד עם מוסיקה ברמה גבוהה. זה אפשרי, זה לא חלום".

 לגעת במקום עמוק

בעידן בו המושג 'ישיבה תיכונית' הוא פעמים רבות רק ביטוי חלקי, כי יש לו המשך: סביבתית/ ספורטיבית/ מדעית/ טכנולוגית, גם 'ישיבה מוסיקלית' לא נשמע חריג. ובכל זאת, הרב מוטי נשאל על החזון שלו לגבי תלמידיו, ולאן היה רוצה להביא אותם. "אנחנו רוצים לתת את תנאי ההיתכנות והפלטפורמה לתלמידים שה' חנן אותם בכישרון מוסיקלי, לעבור את שנות הנעורים שלהם במקום עם יכולת אנושית מאוד גבוהה של קשרים אישיים, כנות ועוד, ובמקביל לקחת כל מיני דילמות שתלמיד עובר בינו לבין הקב"ה בגיל הזה, ולהביא אותן למקום של כתיבה ויצירה. מבחינתי זה החזון, ויש פעולות מעשיות שנגזרות מזה.