מיקרוסקופ

האח הגדול מאוד / עדי גרסיאל

האם יש צרכן תקשורת, וכמעט כולנו כאלה, שלא שמע על פתיחת העונה החדשה של התוכנית 'האח הגדול'? רוב הסיכויים שמדובר באנשים מנותקים במיוחד. הסיבה פשוטה: התוכנית זכתה לחשיפה תקשורתית יוצאת דופן, ואין מדובר רק על מודעות פרסום בעיתונים ופרומואים בטלוויזיה. מכיוון שיחצ"ני התוכנית יודעים שהקהל מייחס אמינות גבוהה יותר לכתבות מאשר למודעות, הם דואגים להשתיל ידיעות 'עיתונאיות' לקראת תחילת השידורים, וכלי התקשורת משתפים איתם פעולה בשקיקה.

אתר אנרג'י-מעריב פרסם למשל "מסמך אנושי מזעזע: מה חושבים ב'האח הגדול' על הנבחנים לעונה". למעריב הגיע מסמך חסוי מהפקת "האח הגדול", הכולל את רשמי הבוחנים ממבחני המיון הסופיים". ואילו אתר וואלה 'חשף' שאפילו העיתון 'ישראל היום' רכש חסות לתוכנית במאות אלפי שקלים - דבר בעייתי משהו בכלי תקשורת שאמור לסקר את התוכנית. ynet לא נותר מאחור וגילה לגולשיו כי בית האח הגדול עבר שיפוץ מהמסד עד הטפחות: "המקלחת והשירותים הופרדו, אמבטיה מפוארת התווספה, המתמודדים בדרך לבידוד, והבריכה? חפשו אותה בסלון". אפילו 'הארץ' נסחף בזרם, אך כיאה לעיתון סולידי הקדיש כתבה שלמה לארכיטקטורה של בית האח הגדול. "החלל נהפך סופית לאולפן צבעוני ועמוס מדי. קלאוסטרופוביה זה שם המשחק, מודה מעצב הבית".

ועוד לא דיברנו על סיקור הניסיון של ההפקה לצרף חרדי כאחד הדיירים, ועל הראיונות ה'בלעדיים' וה'חושפניים' עם כוכבי התוכנית מהעונות הקודמות.

ה'ידיעות' הללו ועוד רבות אחרות מסוגן נועדו כמובן לבנות את הבאזז סביב התוכנית שמעלה את הרייטינג, שמתורגם למחירי פרסום גבוהים. ממעגל  הקסמים הזה כולם מרוויחים: מפיקי התוכנית, היחצ"נים, משרדי הפרסום, זכיינית ערוץ 2, המתמודדים בתוכנית והעיתונים. כולם - חוץ מהצופים. מצד שני, מי שצופה מרצונו בתוכנית הזו, באמת כבר לא יכול להתלונן.

האשמות בשידור חי / חני לוז

באחד הציטוטים שהובאו כאן בשבוע שעבר, האשים מאיר שלו רבנים באחריות להסתה שהביאה, לדעתו ולדעת רזי ברקאי, לרצח רבין. וכך התנהל הראיון:

הסופר מאיר שלו עלה לשידור כדי לדבר על ספרו החדש. בתום העניין הסיט ברקאי את הדיון לנושא השתתפותו של שלו בעצרת לזכר רבין. בדבריו ציין שלו שהוא טבע את הסיסמה "לא נשכח ולא נסלח". העיר לו ברקאי: "אתה יודע, יש כאן בעיה. למי לא לסלוח". השיב שלו: "לי אין שום בעיה כי אני יודע בדיוק למי לא לסלוח. אני לא סולח לרבנים שהסיתו, ליד שירתה ולפוליטיקאים שאיפשרו".

ברקאי: "מה הבעיה? ברגע שאתה צריך להגיד שמות של הרבנים שהתירו והפוליטיקאים ששתקו".

שלו עונה לו: "נתניהו למשל הוא איש שלא סלחתי לו בעניין רצח רבין, בגלל השתתפותו באותה הפגנה מפורסמת עם ארון המתים... הרבנים, אינני זוכר את כל השמות אבל בוודאי מהסוג של הרב מלמד".

כפי שנשמע באופן ברור, הדיון הוסט על ידי ברקאי מנושא הספר לעניין רצח רבין. יתרה מכך, ברקאי ביקש מפורשות משלו לציין שמות. איך אפשר להסביר, איפוא, את התשובה לתלונתנו, בה קבלנו על כך שהרב מלמד לא התבקש להגיב על ההאשמה? כך נכתב בתשובה: "התוכנית 'מה בוער' מוגשת בשידור חי , ועל כן לא ניתן לשלוט באופן מלא על אמירות כאלו ואחרות מצידם של מרואיינים. עם זאת, במקרים בהם המרואיין חורג לגמרי מהנושא המדובר, ותוקף אנשים שאינם על קו השידור בכדי להגיב, עושה רזי ככל יכולתו על מנת להסיט את הנושא, וכפי שאכן נהג רזי במקרה זה".

בסוף התשובה מופיעה התנצלות: "על כל פנים, אנו בגלי צה"ל ובכלל זה צוות התכנית, מצרים על כל פגיעה ישירה או עקיפה, ככל שהייתה, ברב או במי מהמאזינים בעקבות דברי המרואיין, ועל כן קבלו נא את התנצלותנו".

 על מסיתים ומסיטים/ ישראל מידד

רובם של העיתונאים ובמיוחד בעלי הטורים בעיתונות הכתובה מתקשים זה שנים להתמודד עם אחד הנושאים העיקריים במדינה: הדת היהודית והתרבות של הדתיים.  מעבר למקרים של עוינות אישית, רבים מהם, כמו חילונים אחרים, פשוט לא יודעים הרבה, הטקסטים עוברים מעל לראשם ומושגים רבים אינם נהירים להם.  הנה שתי דוגמאות.

* העובדה שלא נרשמו שום דיווחים בשנה האחרונה על "רבנים מסיתים" בקרב המתנחלים, לא הפריעה לאחדים לכתוב, אולי מתוך הרגל אבל בוודאי מתוך בורות, שליעקב טייטל יש "סביבה רבנית ממנה שאב את הרצחנות הא-לוהית שלו" (אתר נענע).  כמובן, גם בתקופה שלפני רצח רבין לא היו ראיות לאיזו קונספירציה של רבנים מסיתים, אבל אם לאדם יש כיפה על הראש, כנראה שיש איזה רב מסית בסביבה.

* ועוד בעניין 'הסתה' רבנית: אורן פרסיקו, בגליון האינטרנטי של 'העין השביעית' לפני שבוע פירסם רשימה בשם "הפרוטוקולים של הימין הקיצוני", אודות הספר 'תורת המלך'. פרסיקו, דומני, לא קרא את הספר ומסתמך על כתב 'מעריב' רועי שרון, שלכאורה יודע מה זה כתיבה רבנית-הלכתית. וכך הוא כותב: "מדיווחו של שרון עולה כי הספר מתיר הרג גויים חפים מפשע, אפילו ילדים, ביד רחבה".  כל מי שרק דפדף בספר יודע שאין הדברים כך. אך פרסיקו ממשיך: "יש לקוות כי כלי התקשורת ימחלו הפעם על כבודם, יתעלמו מהעובדה שהפרסום הראשוני לא הופיע אצלם, ויעניקו סיקור המשך בולט לסיפור...".  רעיון מצוין. אם כן יעשו, ברצינות ובשקידה, אולי תתפרסם סוף סוף האמת על הספר, במקום השבלונה הקבועה של 'רב-מסית-לרצח' שהתקשורת הישראלית בחלקה הגדול תקועה בה.