יחסי אהבה שנאה

והנה חידה: לאיזה עיתונאי-סטיריקן מהשמאל יש לייחס את ההומור המשובח הבא: "אם ברק הופך כל אבן כדי להגיע לשלום עם הפלסטינים, מה הוא עושה עם כל האבנים לאחר מכן? ממלא זרחן וזורק על הפלסטינים". למי שנרגע מהתקף הצחוק - התשובה מצד שמאל למטה.

שנאתו של השמאל הקיצוני לאהוד ברק אינה יודעת גבולות. זה דבר שפשוט דורש מחקר מדעי – כיצד הפך ראש המחנה לסדין אדום בעיני פוליטיקאים, אנשי תקשורת וסתם אזרחים המשתייכים לשלושת "אחוזי האיכות" בעם ישראל. כשמביטים בביוגרפיה של ברק לעומת זו של יצחק רבין הקדוש, גובר עוד יותר הקושי להבין את היחס השונה אל השניים. מנקודת מבט היסטורית, ברק הוא ללא ספק יורשו וממשיכו של ראש הממשלה המנוח.

בדומה לרבין, ברק הגיע מכס הרמטכ"לות אל ראשות העבודה והממשלה; גם הוא שימש כשר ביטחון בממשלת אחדות בראשות הימין; גם הוא קידם תוכנית מדינית גדולה ושאפתנית שהסתיימה באסון ביטחוני; גם הוא נאבק בחמאס וזכה על כך לגינויים מכל קצווי תבל; גם הוא הבטיח למנות שרים לפי כישורים ולא קיים; גם הוא מייבש את המתנחלים, מזלזל בהם ומכנה אותם בשמות; גם הוא לא בדיוק מופת של חום אנושי; גם הוא מוקף בפואד (כן, זה אפשרי); וגם הוא מתגורר בשכונה עשירה בצפון תל אביב (ומן הסתם יש גם לו חשבון דולרים).

אז ממה נובעת שנאת השמאל לאהוד ברק לעומת הערצתם לרבין? לדעתי, אחד ההסברים לכך – אם כי בוודאי לא היחיד – נעוץ בהבדל המובן מאליו בין השניים: האחד חי, האחר לא.

באופן די נדיר עלי להודות, כי אין לי עמדה מוצקה בנושא חוק המאגר הביומטרי, שההצבעה עליו נדחתה נכון לרגע זה. אני קצת נוטה להתנגד, בעיקר משתי סיבות שעל פניהן נראות שוליות. ראשית, אני לא סומך על מוסדות השלטון שיידעו לתפעל את העסק כמו שצריך. על פריימריז ממוחשבים לא מצליחים להשתלט שם, אז הם רוצים לאבטח את טביעות האצבעות שלנו? ושנית, אני כבר רואה בעיני רוחי את הדיונים המשפטים הבלתי נגמרים על מהימנות הראיות הביומטריות בזירות פשע. אזרחים ללא עבר פלילי יטענו כי הופללו באמצעות המאגר החדש, וזה יחלחל גם אל טיעוני עורכי הדין של משפחות הפשע. האם למישהו מאתנו יהיה כוח לקרוא על כל זה בעיתונים?

מצד שני, אני גם רואה את יתרונותיו האפשריים של מאגר מסודר מסוג זה, שאפשר יהיה באמצעותו ללכוד פושעים ולזהות גופות, לא עלינו. אם אפשר היה גם לבדוק באמצעותו למי הצביע סילבן שלום בבחירות האחרונות – בכלל הייתי תומך נלהב, אבל זה לא המצב. כאן מגיעה שאלת התם: כיצד יש לכל אחד מהמחוקקים עמדה כה מוצקה בעניין? במיוחד בנושא כזה שהוא חוצה מפלגות, שהוא חשוב מכדי להחליט בו בחיפזון, שיש בו צדדים כבדי משקל לכאן ולכאן, ושהוא לא קשור בשום צורה לסיפוח התנחלויות – אפשר היה לצפות ליתר היסוס מצד נבחרינו בכנסת ואזרחים בכלל. אבל כמו בכל נושא, גם כאן נראה כי כל אחד גיבש לעצמו דעה ברורה ומוחלטת, המצביעה על שיקולים מסוימים ומתעלמת לחלוטין מאחרים. איך הם עושים את זה? אני מקנא.

שתי הערות שנחתכו בעריכתם של מדורים קודמים, ועדיין חבל היה לי לוותר עליהן. אז תקראו לזה תוכנית לקט:

א. הבה נניח, כי הימין היה עושה חשבון נפש אחרי רצח רבין, והמסקנה האופרטיבית היתה שיש לבטל כל בחירה של שמאלן לראשות הממשלה. או נניח שהיינו בודקים את עצמנו בעקבות הפגיעה בפרופ' זאב שטרנהל, והיינו מגיעים למסקנה כי שטרנהל חייב להזיז את העציץ שבו הוטמן המטען. האם זה היה מספק את גדעון לוי?

אלו בדיוק תוצאותיו של חשבון הנפש החילוני בעקבות פרשת הטיול השנתי באילת, טיול שבו חגגה ההפקרות המינית ואף הוגשה תלונה על אונס. במקום לנכש בערוגותיהם ולפשפש בדרך חינוכם, מצא המגזר החילוני את האשם האמיתי: הטיול עצמו. כעת שוקלים גורמי חינוך, כולל כבוד השר, לבטל את הטיולים השנתיים כדי למנוע מקרים מסוג זה. ואכן, אין בכלל ספק שבלי טיולים שנתיים – התלמידים החילונים לא יתנהגו בהפקרות במהלך טיולים שנתיים. בראבו על חשבון הנפש המעמיק.

ב. כשפורסם דבר מעצרו של יעקב טייטל, נשמעה טענה בתקשורת כאילו הוא נלכד רק משום שפעל נגד יהודים, וכל עוד רצח פלשתינים – איש לא טרח לעלות על עקבותיו. יש משהו בטענה הזאת, אבל טענה דומה יש להפנות לחלק גדול מאותם אנשי תקשורת: גם אתם מפרידים בין פגיעה ביהודים לפגיעה בפלשתינים – אם הרוצח עצמו הוא פלשתיני. כשערבים רוצחים ערבים בחשד לשיתוף פעולה עם ישראל, פתאום זה עניין פנימי שלהם, פתאום יש הבדל בין דם לדם. וזה עוד לפני שנכנסים להבדל בין יהודי משדרות ליהודי מתל אביב.

הפתרון לחידה: מה זה משנה מיהו הסטיריקן? קורה שיש בדיחה פחות מוצלחת, אפילו לנייס-גיא. מילא, יהיה בסדר.

בתחילת השבוע, בדיוק ביום שבו חסמו נהגי האופנועים את התנועה בכבישי הארץ, יצאה קבוצת נשים צעירות לחסימת כבישים משלה. המפגינות צעדו ברחוב ויצמן בואכה שאול המלך בתל אביב, הניפו שלטים והפריעו לתנועה הסדירה, כל זאת לעיני מצלמות טלוויזיה ולעיניו המשתאות של כותב מדור זה שבמקרה חלף במקום.