כאשר ראשי מערכת הביטחון מפעילים את החיילים בגירוש יהודים ממקומות מושבם בארץ ישראל - הם מפוררים את הלכידות הצבאית. וכאן אכן גם נוצרת התנגשות בין ההלכה לפקודה, שכן לפי מה שפסקו גדולי התורה שבדור האחרון - אסור לגרש יהודים

אסור להתבטא בדברי תורה תחת לחץ שלטוני, וחובה על רב לומר את האמת הפנימית שלו, ובזה הוא מייצג את המורשת המקודשת של עמנו. ודברים אלו אמורים גם לכלל ראשי ישיבות ההסדר, שאינם צריכים להיות כפופים למפקדי הצבא אלא לומר את דברם בחירות

 העלילה על התורה והרבנים

טוענים נגדנו כי "לחייל צריך להיות מפקד, וזה לא הרב". שר הביטחון מאשים שאנחנו "מערערים את יסודות הדמוקרטיה הישראלית, מסיתים לסרבנות, פוגעים ברוח צה"ל, ואין לדברים אלו מקום במדינה מתוקנת".

יש בחברה הישראלית ויכוחים עמוקים, אבל עתה מדובר על עלילה, עלינו ועל תורתנו הקדושה, שדבריה טובים ונכונים. מסיתים את הציבור לחשוב כי הרבנים מסכנים את קיומו של הצבא, כדי לעורר שנאה ומדנים כלפי הרבנים ועמדותיהם. שכן איזה אדם לא יחשוש מפני אלה המסכנים את קיומו של הצבא שצריך להגן על כולנו. אולם האמת היא שאין שום התנגשות בין המפקד לרב בענייני ביטחון, משום שההלכה מחייבת לשמוע למפקד, כך באימונים וכך בקרב. וכשם שאין ויכוח בין ההלכה לרופא, משום שפיקוח נפש דוחה אפילו שבת.

כל הוויכוחים עם שר הביטחון הם על עניינים שאינם קשורים כלל לפעילות בטחונית, אלא נוגעים להפעלת חיילים כנגד בני עמם. או כאשר מפקד לא נותן לחיילים להתפלל או ללבוש ציצית, בלי שום קשר לעניין בטחוני או מבצעי. לשם כך נקבעו פקודות מטכ"ל רבות, כדי למנוע מצב שבו יונחתו פקודות שרירותיות שמנוגדות להלכה היהודית, שהיא המצפון הקולקטיבי שלנו.

כדי להמחיש עד כמה הדברים נכונים ועד כמה מדובר בעלילה, אספר על מה שעבר עלי בתקופת מלחמת לבנון השנייה. באותו זמן ציבור גדול כאב את חורבנו של גוש קטיף וגירוש היהודים ממנו. ראש הממשלה דאז, מר אולמרט, אמר בהתבטאות אומללה שהניצחון על החזבאללה יאפשר את 'ההתכנסות' ביהודה ושומרון. והיו אצלנו אנשים כואבים שקראו למלחמה זו "מלחמת שלום ההתכנסות". והתעוררה שאלה מאת חיילי מילואים שקיבלו זימון לקראת הכניסה הקרקעית, האם להתגייס לקרב.

ואני כתבתי ב'רביבים' שמצווה לצאת למלחמה, כי גם כאשר ראשי הצבא הם בעייתיים, ויש טעויות ומכשלות בפקודותיהם, עדיין מצווה לשרת בצבא. מפני שכאשר לא היה לנו צבא מצבנו היה גרוע לאין ערוך. והיו נשים שהתקשרו ושאלו, אולי עדיף שלא לצאת. כי אם ננצח בלבנון נגרום להפסד אח"כ ביהודה ושומרון, ותחזור הסכנה להיות קשה יותר. ואני השבתי את מה שהייתי מחויב להשיב לדעתי על פי ההלכה, שיש מצווה להתגייס. והיו נשים שהפצירו לקבל היתר עבור בעליהן, שמא אולי בגלל שהצבא עסק בגירוש היהודים מגוש קטיף לא התכונן כראוי למלחמה והסכנה לחיי בעליהן תגדל. והשבתי שכמובן ההחלטה היא בידיהם, אבל אם השאלה היא מה צריך לעשות על פי ההלכה - התשובה היא שצריך לצאת. וכיוון ששמעו הנשים שיש בזה מצווה, נרגעו מעט והלכו לישון, אבל אני לא ישנתי.

הייתי בטוח שפיקוד כזה, שעסק במשך קרוב לשנתיים בגירוש יהודים ובהכנות אליו, לא יהיה מסוגל להכריע את האויב, כי תפישתו הבסיסית עקומה. ואע"פ כן חייבים לעמוד מול האויב יחד.

ולכן מצד אחד כתבתי ב'רביבים' שעדיף שלא ייכנסו רגלית, כי לא יידעו מה לעשות אח"כ. ומנגד כתבתי שאם תיפול פקודה לצאת לקרב - חייבים לציית. והרביתי בתפילות שיחזרו כולם לשלום (וכל הדברים הללו נלקטו בספרי 'רביבים' 'עם ארץ וצבא' עמודים 340-370). מאה וחמישים תלמידים חיילי סדיר ומילואים היו לנו אז בלבנון, ובחסדי ה' כולם חזרו בשלום, כשאחד מהם פצוע בינוני. ולא זו בלבד אלא שהקצינים מתלמידי ישיבת הר ברכה הצליחו להרוג במחבלים ולהחזיר את כל חייליהם בשלום.

הצבא הוא צבא העם, וגבולות הפעלתו צריכים להיות ברורים: להגן מפני האויב. בשעה שראשי מערכת הביטחון מפרים כלל בסיסי זה, ומפעילים את החיילים כנגד בני עמם בגירוש יהודים ממקומות מושבם בארץ ישראל - הם מפוררים את הלכידות הצבאית. וכאן אכן גם נוצרת התנגשות בין ההלכה לפקודה, שכן לפי מה שפסקו גדולי התורה שבדור האחרון - אסור לגרש יהודים.

במקום ששר הביטחון ירחיק את הצבא מכל מחלוקת ציבורית, וקל וחומר שלא ינחית פקודות שמנוגדות להלכה היהודית - הוא מסית את הציבור הרחב כנגד רבנים שכביכול מסכנים את המשמעת הצבאית.

התוצאה הנוראה כפולה: האחת, הרחקת יהודים מסורתיים וחילוניים מהתורה הקדושה שניתנה לכל ישראל. והשנייה, הרחקת יהודים יראי שמים מהצבא, כי הללו אומרים לעצמם, אם ראשי הצבא מצהירים בגסות שאסור לחייל לשמוע לדברי הלכה שהרבנים אומרים, משמע שיש התנגשות בין שמירת התורה לשירות בצבא. אח"כ יבוא ראש אכ"א ויתלונן שאין מספיק חיילים ולמה בני הישיבות אינם מתגייסים.

עלילה קשה זו כנגד התורה ונושאיה, שכאילו יש התנגשות בין קיום המדינה להליכה בדרך התורה, הועילה למפלגות החילוניות לשלוט במדינה, ולכן לא מקרה הוא שהשר ברק חוזר ומשתמש בטיעונים הללו. אבל הנזק שנגרם מכך קשה. רבים מבני עמנו התרחקו בעקבות טיעונים אלו ממורשתם, עד שעתיד משפחתם במסגרת העם היהודי מוטל בספק. גם לנו נושאי התורה יש חלק בזה. הסתגרנו בשאלות פרטיות של מטבח וקהילה קטנה, והזנחנו את הסוגיות הנוגעות לכלל העם והחברה, ולכן הציבור הרחב מתפתה לקבל את הטיעונים הללו. אולם האמת היא שככל שנדבק יותר בתורה ונשאב מאוצרותיה, כך נזכה ליותר ברכה בחיינו הלאומיים והפרטיים כאחד.