החירות לבטא עמדה תורנית היא היסוד לבירור והנחלת ערכי התורה. ללא חירות זו דברי התורה יישארו תחומים במטבח ובבתי הכנסת ולא יאירו את העולם וירוממוהו. מהמורשת המקודשת שלנו, של הנבואה שנתגלתה בימי בית המקדש הראשון, וחכמת התורה שבעל פה שהתפתחה בימי בית המקדש השני, הופצו יסודות המוסר בכל העולם. ועדיין העולם זקוק לתיקון, ועלינו הזכות והחובה להמשיך ללמוד תורה וללמדה, כדי לברר מתוכה את הנצרך לגאולת ישראל והעולם.

וגם כאשר צריך לשלם על כך מחיר, צריכים רבנים לומר את אשר נראה בעיניהם לפי התורה, וכפי שנצטווינו (דברים א, יז) "לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלוקים הוא".

אחד היסודות המוסריים המרכזיים שנתגלו דרך עם ישראל, הוא עליונותה של התורה על כל שלטון. נאמר ליהושע בן נון, בעת מינויו למנהיג אחר משה רבנו, שיש בידו סמכות להעניש בחומרה עד מוות כל איש אשר ימרה את פיו, ובתנאי שלא יסור מהתורה אשר צווה משה ימין ושמאל (יהושע פרק א). וכך נהגו בצבאו של דוד המלך, שלא קיימו פקודה שעמדה בניגוד למצוות התורה (סנהדרין מט, א). ודווקא צבאות יהושע ודוד זכו לנצחונות גדולים. וכך כתב הרמב"ם (מלכים ג, ט): "המבטל גזירת מלך בשביל שנתעסק במצוות, אפילו במצווה קלה, הרי זה פטור. דברי הרב (הקב"ה) ודברי העבד (מלך בשר ודם) - דברי הרב קודמין. ואין צריך לומר אם גזר המלך לבטל מצווה, שאין שומעין לו".

את היסוד המוסרי הזה למדו המתוקנות שבאומות מהעם היהודי, וקבעו בחוק שצו המצפון קודם לכל הפקודות. וכפי שכתב הפילוסוף האנגלי, אבי תורת המדינה המודרנית, ג'ון לוק, בספרו (המסכת השנייה על הממשל המדיני סעיף 139), בתרגום חופשי: "כדי שניווכח שגם כוח אבסולוטי כשהוא מוענק לצורך מסוים, אינו שרירותי, אלא מוגבל על ידי ההיגיון, ונתחם לאותן המטרות המחייבות לפעמים כוח אבסולוטי, אין לנו אלא לעיין במקרה של משמעת צבאית. שמירה על הצבא ועל המדינה שעליה הצבא מגן מחייבת ציות מוחלט לפקודות של כל בעל סמכות צבאית, ובצדק המפר או חולק על פקודה צבאית, גם מסוכנת או בלתי סבירה, דינו מוות. ובכל זאת אנו רואים כי המפקד שיכול לפקוד על חייל להסתער עד ללוע תותח עוין או לעמוד בפרץ במקום בו מותו כמעט מובטח, אינו יכול לפקוד על החייל למסור פרוטה אחת מרכושו. והמפקד העליון, שיכול לדון את החייל למוות על כך שנטש את עמדתו או סרב לקיים את הפקודה הנואשת ביותר, אינו יכול לקחת אגורה אחת מרכושו". וזהו בדיוק מה שאנו אומרים: במסגרת הפעילות הביטחונית אין שום סירוב פקודה. כל הדיונים הם על המעטפת שאינה קשורה לקיום הביטחון, אלא לעניינים אזרחיים השנויים במחלוקת.

וכך החליט בית המשפט העליון של ארה"ב (מערב ורג'יניה נגד ברנט 1942): "מטרת מגילת הזכויות היתה להוציא נושאים מסוימים ממסגרת הוויכוח הפוליטי, מחוץ לסמכות של כל רוב או כל רשות. אסור להעמיד להצבעה את זכות הפרט לחיים, לחירות, לקניין רכוש, לחופש הביטוי, לחופש העיתונות ולזכויות יסוד אחרות. זכויות אלו אינן תלויות בתוצאה של בחירות כל שהן" (את המקורות הללו שמעתי מהרב הגאון נחום רבינוביץ' שליט"א, ראש ישיבת ההסדר במעלה אדומים).

גם את המושג חופש אקדמי למד העולם מהעם היהודי, שבסנהדרין היו שומעים את כולם, גם את הקטנים, וחובה היתה עליהם לומר בכנות את אשר בדעתם.

לפני כחודש וחצי, בי"א חשון (29/10), מיד לאחר הנפת השלט בגדוד 'שמשון' ליד הכותל על ידי תלמיד ישיבתנו וללא שום לחץ מצד השלטונות, כתבתי ב'רביבים' כי למרות ש"לדעת רבים מבני הציבור הדתי והימני זוהי מחאה חשובה ומכובדת, וכבוד הוא להיות נמנה על התומכים בחיילים כאלה" - "בפועל לא ידעתי על כך דבר". ולא זו בלבד אלא "אילו היו מתייעצים איתי, הייתי ממליץ להימנע מכך, כי רק כאשר מחייבים חייל לסייע לגירוש עליו לסרב, אבל אין עליו חובה למחות דווקא בטכס ההשבעה". עוד הוספתי: "מן הסתם הייתי מניא אותם, מפני שיכולתי לשער שהמחאה תגרום לעגמת נפש רבה למפקדים הישירים שלהם". אלא שבדיעבד אחר שעשו זאת, "אני מכבד את מעשיהם ומכיר בתועלת שצומחת ממחאות פומביות שכאלה".

לאחר מכן שמעתי מהרב אליהו בלומנצוויג שליט"א והרב יהושע ויצמן שליט"א, שחשבו שאין דברי כנים, ותלמיד שירצה לעשות את מה שאני באמת חושב - יפגין. הכחשתי את דבריהם, ואע"פ כן, כדי לבחון את עצמי אם אכן דעתי מובנת לתלמידים, שאלתי בשיעור שהשתתפו בו קרוב לחמישים תלמידים מכל הגילאים, מה הם חושבים שאני באמת רוצה שיעשו, האם יפגינו או לא? וכולם זולת אחד השיבו שאני מעוניין שלא יפגינו.

כדרך אגב אספר כי מיד לאחר ששמעתי על ההפגנה, תמהתי מדוע ההורים לא הפגינו. הרי הם יכולים להדביק על חולצתם שלט, בו יהיה כתוב: "בני! לעולם אל תגרש יהודים!". וכי מה יעשו השוטרים, יקרעו את חולצותיהם של ההורים שבאו לטכס של בניהם?

אולם ראש אכ"א דרש מהרבנים חברי הנהלת ישיבות ההסדר שיתנערו לחלוטין באופן נחרץ מהסרבנות וההפגנות. והרב דרוקמן שליט"א, שמסכים עם עמדתם ביחס להפגנות, כתב מכתב ברוח זו אודות ההפגנות. דרישת ראש אכ"א, שר הביטחון וסגנו היתה, שאחתום על המכתב, ולא – יבוטל ההסדר עם ישיבת הר ברכה.

וזה לשון מכתבו של הרב דרוקמן שליט"א, עליו נדרשתי לחתום: "בהתייחס להפגנות (הנפות השלטים) בחטיבת כפיר, אני מרגיש צורך והכרח להביע את עמדתי באופן ברור (וזו גם העמדה של הנהלת האיגוד).