בעיני הרב נבון הפילוג הפוליטי בציבור הדתי-לאומי הוא תוצאה של זה החברתי-רוחני. על הקושיה מדוע יש מפלגות שקהלן מפולג אך הן יודעות לרוץ יחד, ואצלנו הניסיון לא צלח, הוא משיב כמעט בלי רצון: "יש פה גם עניינים פרסונליים. יכול להיות שעם אנשים קצת אחרים בהנהגה הפוליטית שלנו היה יותר קל ליצור בלוק עם אחדות רופפת אפילו". אבל האחדות הפוליטית היא השולית בעיניו בכל הסוגיה.

 לקבל את הרווקים

על דלת ביתה של משפחת נבון קבוע שלט 'יעל וחיימי נבון'. הרב נבון אמנם נולד בשנת תשל"ג, אך נישא 31 שנים אחר כך - גיל מאוחר למדיי לעומת המקובל במגזר. הרב נבון התגורר לפני נישואיו בישיבה, ומספר שהרגיש מנותק מקהילתו המקורית וחש בודד. "זו תקופה לא נעימה" הוא אומר, וממעיט. האם המגורים שלו בתוך שכונת אברכים מלאה זוגות וילדים הקשתה עליו יותר מאשר על רווקים אחרים? לאו דווקא. "היו מסביבי גם המון רווקים מבוגרים", הוא אומר בחיוך.

כמי שחי בתוך מגזר שמתלבט אם להאשים או לרחם על הרווק שכבר עבר 30 אביבים אך טרם נישא, וכמי שחווה את התחושות על בשרו, יש לו מה לומר. "משהו השתנה בציבור הדתי שלנו. היום הרבה יותר קשה להתחתן משהיה לאבותינו". לא, הוא לא יודע להניח את האצבע על המניע לתופעה, אבל יודע בוודאות שהיא קיימת. מה ההשלכה של זה? "החברה הדתית צריכה להתחיל להתרגל למצב לא רצוי, שבו יש הרבה מאוד רווקים ורווקות מבוגרים". ומה פירוש המושג 'להתרגל'? קודם כל הוא אומר, לא לראות מצב של רווקות ככישלון או כאשמה "ולקבל את זה שהם מאוד רוצים להתחתן אבל לא מצליחים. וגם אם לדודה או לסבא נדמה שזה אשמתם, כי כשהם היו בגילם היה קל להתחתן, היום זה לא כך".

הרב נבון אומר שאנחנו לא יודעים לקבל את ציבור הרווקים לתוך הקהילות שלנו. פעילויות התרבות אינן מכוונות לציבור כזה, הם אינם מוזמנים לסעודות שבת, ובעצם אינם שייכים לחוג החברתי של המשפחות בקהילה. "יש סיבה לכך שכל הרווקים הולכים לגור במקומות מאוד ספציפיים. הרבה פעמים כשהם גרים בקהילת המוצא שלהם, ליד ההורים, הם מרגישים זנוחים".

מתכון לזירוז הנישואין הרב נבון טרם מצא. עזרה בשידוכים כן, הוא אומר, וכמה שיותר. אבל עד שמשאלת ליבם תתגשם, כאמור, צריך לקבל אותם לתוך הקהילות בלי לשפוט.

 יש רוחניות אחרי הישיבה

בליל שבת תשובה פוסעים גיבורי '831', אמיר ואלחנן, לעבר ביתם של שוקי ורווית, זוג אברכים מהישיבה. תוך הגשת הסלט מתפתחת שיחה על החיים בישיבה ומחוצה לה. "האם לתורה אין בשורה לחיים של האנשים הרגילים?" תוהה בקול שוקי המארח "האם רק בישיבה אפשר לחיות חיי תורה? איך אפשר להמשיך לחיות בווליום רוחני גבוה גם אחרי שעוזבים את הישיבה?". השאלה הזאת, שהרב נבון שם בפיו של שוקי, מטרידה לא רק את הסופר ואת פרי יצירתו, אלא רבים וטובים, בהם בחורי ישיבה ורבני קהילות.   

"מחוץ לישיבה רמת המתח הרוחני פחותה" מסכים הרב נבון "אבל אני מאמין שאפשר לחיות חיים רוחניים גם מחוץ לישיבה, באינטנסיביות פחותה ועם דגשים אחרים. אני לא חושב שהדרישה של הקב"ה מאיתנו היא להתרגש. אתה יכול למלא משימות אחרות שהקב"ה הטיל עליך".

אחת הטענות המושמעות בהקשר הזה היא שהישיבה היא מקום בועתי, סגור ובמידה רבה מלאכותי, ואינה מכינה את הלומדים בה לנחיתה הקשה אל רצפת החיים שבחוץ. הרב נבון לא חושב שצריך לשנות את המבנה הקלאסי של הישיבה, וגם לא להכניס לתוכה עיסוק בעניינים שמחוץ לתורה. את החשיפה ל'עולם שאחרי' הוא מטיל כמשימה על שכמם של המורים בישיבה. "תלמיד צריך לפגוש את הר"מ שלו כמי שחי חיים גם מחוץ לישיבה ויוצק גם בהם משמעות".

הרב נבון מעיד על עצמו שהיום הוא מרגיש שיא רוחני דווקא כשהוא מטפל ומחנך את שלושת ילדיו הרכים. התופעה הזאת מפתיעה גם אותו, והוא חושב שהגיע אליה דווקא בגלל השנים הארוכות בהן היה שקוע בישיבה. "טוב שאדם ילמד בישיבה באינטנסיביות וישקע בתוכה, ובלבד שבירכתי מוחו הוא יהיה מוכן לימים שבהם הוא יצטרך לשאוב מהמעיין הזה באופנים אחרים". הרב נבון מאמין שאפשר למצוא דרך רוחנית לחיים שמחוץ לישיבה, אבל מודה שזה לא קל: "זה דורש הרבה אמונה בקהילה והרבה השקעה של הציבור, וזה דורש גם מאנשים שלמדו בישיבה לא לבוז ליום קטנות. יש אנשים שאומרים, אם לא ללמוד 5 שעות ביום גמרא רש"י רי"ף ורמב"ם אז אני לא לומד בכלל". אחד הפתרונות, אומר הרב נבון, הוא שינוי נקודת המבט. כשאדם חש אחריות גם על התורה של בני הקהילה והסביבה שלו, הוא נפתח "לחוויה רוחנית מסוג אחר". ואכן, הקהילה שהוא עומד בראשה, משתדלת להיפתח גם לסביבה, להכיל ולארח משפחות חילוניות ולקיים סדר יום רוחני תורני ותרבותי. "בעיר קהילה דורשת מסירות נפש של החברים בה", הוא אומר בהערכה רבה לבני קהילתו.

 לא ישיבות של ממש

הרב נבון מלמד, כאמור, גם בנות מדרשה ב'מגדל עוז' וב'לינדנבאום'. "ללימוד התורה הנשי יש תרומה עצומה לעולם הרוחני של נשים ושל המשפחות" הוא אומר. "גדל דור של נשים מרגישות מעורבות בשיח הרוחני, ומרגישות שיש להן יד ורגל בתורה ואחריות חינוכית ורוחנית, וזה לא דבר שאפשר להפקיד רק אצל בעליהן". אבל יש גם צד שני: "אני מרגיש שכבר 10 שנים עולם הלימוד הנשי תקוע" הוא אומר ומסביר שהמדרשות לנשים נמשלות למכינות קדם צבאיות ואינן ישיבות של ממש, בגלל התקופה המוגבלת בה עושות רוב הנשים במדרשות. "לפני עשור חשבתי שעולם הלימוד הנשי יתפתח הרבה יותר. חשבתי שהוא יקרין כלפי מטה לאולפנות, שיראו צורך לקדם את לימודי הקודש, וזה לא קרה. וחשבתי שכלפי מעלה, ייווצר דור של נשים תלמידות חכמים שמתמסרות ללימוד תורה אינטנסיבי במשך הרבה שנים, וגם זה כמעט לא קורה".