'על דעת עצמי'

התוקף הטוב

"פיני כהן, שתיכנן את מטח הנעליים, מזכיר לדורית בייניש שמיליונים בישראל רוצים שאיש לא ינחית עליהם הוראות בשלט רחוק, לא יתערב ולא ישתלט על חייהם".

 (סמדר פרי, ידיעות אחרונות 16.12.2008. נכון, לא פיני כהן אלא מונתזר זיידי, לא בייניש אלא בוש, ולא בישראל כי אם בעיראק. אבל חוץ מאלה – הציטוט מדויק).

קצת רצינות, חברים. אדם אלים ואומלל השליך את נעליו על נשיאת בית המשפט העליון. בהחלט מעשה הראוי לכל גנאי, ואני לא מחייך בזמן כתיבת מילים אלו, באמת שלא. אנשים הפועלים מתוך יצרם האלים לא מעוררים בי כל הזדהות, ואלימות ככלל אינה דרך הפעולה המלבבת ביקום. אך למרבה האירוניה, דווקא התנהלותן של מערכות המשפט והתקשורת בעקבות האירוע הוכיחו כי הן בהחלט ראויות לנעל בפרצוף. וירטואלית – בטח וירטואלית. שאני נגד אלימות כבר כתבתי?

לא קל להצביע על הזוכה בתחרות התגובה העלובה ביותר לאירוע: האם זהו זעזוע המשפטנים חסר הפרופורציות על תקיפתה של בייניש, הטלת האשמה על כל מי שאי פעם מתח ביקורת על בית המשפט, או דווקא כתב האישום הזריז מדי נגד משליך הנעליים עצמו. לטעמי, מהירות הגשת כתב האישום היא החמורה ביותר, והיא מייצג נאמנה את כל מה שאנו חושבים על מערכת המשפט: אטומה, מתנשאת, פוליטית, חנפנית ומנותקת.

אין לי מושג באיזו תדירות מוגשים כתבי אישום בתוך פחות מיממה. ככל שאני מבין, גם רוצח ילדים לא יזכה לכבוד המפוקפק הזה, אפילו אם יבצע את המעשה מול עיניהם של פרקליט המדינה ומפכ"ל המשטרה כאחד. אם למערכת המשפט היה קשר כלשהו עם האווירה הציבורית, כתב האישום היה ממתין עוד מספר ימים, כולל הארכות מעצר בתואנות המשפטיות המפולפלות המקובלות. העיקר לא להיראות כמי שדואג יותר למשקפיה השבורים של בייניש מאשר לחייו של האזרח הפשוט. ואל דאגה, אף שופט לא היה מעז לשחרר את התוקף של הבוסית, גם אם כתב האישום לא היה מוגש במהירות הנעל.

במאמר האקטואליה הראשון שלי בעיתונות העברית המקוונת, לפני חמש שנים וחצי, ביקשתי בנימוס לסגור את המחלקה היהודית בשב"כ. בתגובה ביקשו ממני מספר טוקבקיסטים פחות מנומסים לא לדחוף את האף בנושאים שאני לא מבין בהם, כי זוהי מחלקה חשובה ובעלת הישגים יוצאי דופן. השבוע, אחרי עוד הישג יוצא דופן של מעצרי שווא מתוקשרים ושחרור עצורים בקול דממה דקה – אני שב לדחוף את האף ומביע תמיכה בדרישתו של ח"כ יעקב כץ – תסגרו אותה, עכשיו.

המחלקה היהודית במתכונתה הנוכחית מבטאת בדיוק אותו היעדר-פרופורציות שראינו בפרשת בייניש והנעל. המוטיבציה המיוחדת למציאת ניצנים של טרור יהודי היא יומרה חסרת כיסוי. האמת היא, וגדעון לוי יכול לקפץ עד מחר, שאין באמת תופעה של טרור יהודי, בוודאי לא כזו המצריכה מחלקה מיוחדת. פגיעות ברכוש ערבי אינן טרור, ומשטרת ישראל יכולה לטפל בעניין ברגע שתתחיל לטפל גם בגניבות ופריצות מהצד ההפוך. ואילו מעשים של פגיעה בנפש הם אקט של בודדים, וברוב המקרים אי אפשר למנוע אותם. גם המחלקה הערבית בשב"כ, או איך שקוראים לה, היתה נכשלת שוב ושוב אם היתה נוהגת להתמקד בכל הצתת בית או שריפת עץ ביש"ע, או אם לא היו לה אלפי טרוריסטים אמיתיים שאפשר להתגאות במעצרם.

אני מכיר בצורך לחשוף במהירות את הרוצחים הלאומניים שבתוכנו, ביש"ע וגם מחוצה לה. אבל הרדיפה אחר קהילות שלמות וסמכויות רוחניות, כמו גם השימוש בסוכנים מדיחים ובמעצרים חסרי בסיס, הוכחו ככישלונות מפוארים. הגיע הזמן לפרק את המחלקה היהודית וליצור גוף אחר, מנופח ויומרני פחות, ובעיקר כזה שלא רואה בכלל המתנחלים אויב.

א. "אנחנו ניזונים מהרבה דיווחים, כמובן - בתקשורת הערבית בעיקר, אבל גם בתקשורת הזרה" (כתב הארץ אבי יששכרוף בניסוח שפרויד היה אוהב, 'נכון להבוקר' בגל"צ).  

ב. זה בהחלט לא היה היום של בכיר החמאס מחמוד אל-מבחוח. אם להאמין לדיווחים השונים, מחסליו של האיש נתנו לו מכות חשמל, חנקו אותו, הזריקו לו רעל וניסו לגרום לו להתקף לב. מעניין אותי אם לאחר מכן גם עשו לו וידוא הריגה.

ג. השבוע פורסם כי בדומה ליחידות אחרות בצה"ל, גם אצל קציני 'שלדג' של חיל האוויר יש רוב דתי מוחלט. האם לא הגיע הזמן לעזוב את הרבנים שלנו במנוחה ולהתחיל לבדוק מה קורה אצל רבני החילונים?

ד. לא מכבר צלחתי בהנאה את 'המצפן הזהוב' (שבתרגומים אחרים נקרא גם 'מצפן הזהב' או 'אורות צפוניים' – כולן נגזרות של השם המקורי), חלק ראשון מתוך טרילוגיית פנטזיה מצליחה של הסופר פיליפ פולמן. זהו ספר מבדר ומעניין, כתוב במיומנות ועשיר בדמיון, אם כי סובל מנכות רגשית מסוימת, המקשה על לבו של הקורא לעלוז או להישבר יחד עם לבה של הגיבורה. גם הפתיחה איטית מדי לטעמי, אבל לאחר מכן הסיפור ממריא.

ה. ולמי שתוהה בפעם המיליון מדוע אני כותב על ספרים שכבר מזמן אינם חדשים על המדף, התשובה היא פשוטה: זה מה שמתחשק לי לקרוא, ואני לא! מבקר!! ספרות!!!

לידתו של היורשון יצרה מספר תגובות שרשרת במשפחתנו. אחת מהן היא המאמץ לפצות את הילדים האחרים על כך שככל הנראה לא נעניק להם יותר תשומת לב לעולם. משום כך, וגם כדי לזכות בשעות אחדות של שקט יחסי, קניתי להם את שני מארזי הדי-וי-די של סדרת הטלוויזיה הקלאסית 'רגע עם דודלי'. אמנם שחור-לבן, אמנם עם איכות סאונד בעייתית, אבל היורש והיורשת ישבו והתמוגגו מכל רגע ומכל דודלי. אני יכול להעיד – ישבתי איתם במהלך כל הצפייה.