גם היום נראית הסדרה רעננה כביום היוולדה לפני 35 שנה. ההשקעה בחשיבה וביצירה, שמשום מה פסחה על לא מעט תוכניות למבוגרים באותם ימים, מרשימה גם היום. גם חובבי המגזר יופתעו לטובה מקטעים מסוימים בסדרה: שיר על ילד שהולך עם אביו לבית הכנסת, פריים אחד שבו נראים לא פחות משני ילדים חובשי כיפות (!), ואפילו אמירת "ברוך השם" מצדו של דודלי, אולי כזיכרון עמום מילדותו החרדית של השחקן שלמה ניצן.
זה המקום להתוודות על רגשות אשמה שתקפו אותי לאחר שהמלצתי בעבר על סרטים קלאסיים של וולט דיסני. נכון שמדובר בסרטי חובה ובחומר בסיסי להשכלה הכללית, אבל ראוי היה להמליץ אז על הגבלת גיל הצופים. הדמויות בסרטי דיסני – השליליות בעיקר – פולטות לעתים מילים לא חינוכיות, שנשמעות רע אפילו יותר בדיבוב העברי. 'רגע עם דודלי' כמעט נקייה מכל אלו. אדרבה, התוכנית הופקה בימים שבהם היתה טלוויזיה חינוכית בטלוויזיה החינוכית, למרות שאז בכלל קראו לה "לימודית". אם היו עושים סדרה כזאת היום, הילדים בה בוודאי כבר היו מפצחים את ראשו של פיסטוק.
מי שחושב כי לתוכנית יש ערך חינוכי או נוסטלגי בלבד, מוזמן לראות את התלהבותם של ילדיי. בני הבכור אף החל להתעניין בנושא הפקתה של הסדרה נטולת הצבע. הסברתי לו שזוהי סדרה ישנה, וכי הילדים המצולמים בה הם היום קשישים ממש, בערך בגילי. בתגובה, הוא פער זוג עיניים והביט בי בפליאה: מה, פיסטוק הוא בגילך? טוב, ייקח לו זמן להבין ש'פיסטוק' היה כבר אז שחקן בוגר וכי 'רגע' זו בכלל אשה. כרגע הוא עדיין משוכנע שאני עצמי שיחקתי שם בתפקיד חביתוש.
