אין לשופט חשין מה לומר לשב"ס על שהצהיר בפניו כי לא נשקפת סכנה לשפיותו של עמיר, גם לאחר שמתגלה כי האסיר עבר בדיקה פסיכיאטרית בפעם האחרונה לפני עשר שנים. אין לו גם מה לומר על הנימוק שחייו של עמיר נמצאים בסכנה בצאתו מהבידוד - על סמך מידעים שהתקבלו לפני תריסר שנים.

השופט מצטט בהחלטתו את קרוב משפחתו, שופט בית המשפט העליון בדימוס מישאל חשין, וקובע כי עמיר עדיין מסוכן בשל "האש הבוערת בעצמותיו להגשים את חזונו". חזונו של עמיר, עם כל הצער שבדבר, הוגשם כידוע לפני 15 שנה.

ביניים: נעל מסוכנת במיוחד

כמעט באותו עניין נציין, כי אין ספק שהמשמעות החברתית של איומים ואלימות נגד שופטים ופרקליטים חמורה הרבה יותר ממעשי נבלה דומים המכוונים כנגד אנשים מהשורה. אך הפער בין נורמות הטיפול בעבריינים שפשעו כלפי שופטים לעומת כאלה שעשו זאת לסתם בשר ודם הוא בלתי נסבל.

כנגד פנחס כהן, אשר זרק נעל ופצע קלות את נשיאת בית המשפט העליון, הוגש כתב אישום בתוך יום אחד - דבר טוב לכשעצמו. אך מעצרו עד תום ההליכים בשל מסוכנות חמורה נמצא הרחק מטווח דין הצדק. גם נימוקו המרגש של שופט בית משפט השלום בירושלים כי לא על בייניש לבדה נזרקה הנעל כי אם על שלטון החוק כולו, לא מאפשרת חריגה שכזו מהנורמות המקובלות.

גם תשעה חודשי מאסר בפועל וקנס שגזר בית משפט השלום בחיפה על האני אבו רוקין, הם עונש חסר כל זיקה למקובל. האיש הועסק במשך חודשיים בשמירה על שופטת בית משפט השלום בקריות שקיבלה איומים על חייה. כשהנהלת בית המשפט העריכה כי השופטת שוב אינה נמצאת בסכנה, היא הודיעה לאבו רוקין על הפסקת עבודתו. במר ייאושו וברוב טיפשותו השאיר האיש איומים אנונימיים בתא הקולי של הטלפון הנייד של השופטת. הוא קיווה לשכנע בכך את הנהלת בתי המשפט כי השופטת עודנה בסכנה, ושהשמירה עליה עדיין נדרשת. הוא לא חלם שגם הוא ייפול קורבן לנעל שהשליך כהן מספר חודשים מאוחר יותר.

ביניים: צל"ש ל'דה-מרקר'

'עיתונאות אמיצה' היא לרוב הגדרה בעייתית. עיתונאי אמיץ שחשף שחיתות אצל פוליטיקאי פלוני יזכה אמנם ביריב לחיים, אך דלתו של עסקן אלמוני, מתחרהו של פלוני, מיד נפתחת בפניו. אם כמה עשרות קוראים מבטלים מינוי בשל תחקיר שאינו לרוחם, הרי כנגדם יש עשרות אלפים שקרנו של העיתון עלתה בעיניהם. על כן חשוב לשמור את אות העיתונות האמיצה לאירועים נדירים בהם עיתונאי כתב, והמערכת אישרה לפרסום, כתבה חשובה לתועלת הציבור שפרסומה עשוי להביא עליהם נזק של ממש. אות שכזה ראוי להעניק השבוע ליורם גביזון, כתב העיתון הכלכלי של הארץ 'דה מרקר', ובעיקר לעורך העיתון גיא רולניק ולמו"ל עמוס שוקן.

לפני עשרה חודשים פרסם גביזון כתבת תחקיר ארוכה ומפורטת שלא החמיאה למי שעמד אז בראש בנק הפועלים, דני דנקנר. הקו הביקורתי נגד דנקנר ונגד התנהלות דירקטוריון הבנק, הנשלט בידי המיליארדרית שרי אריסון, לא היה חדש בעיתון. מזה שנתיים, אז פוטר במפתיע יו"ר הדירקטוריון הוותיק של הבנק, דרך הפסדי העתק של הבנק במשבר המשכנתאות האמריקני, ועד לדרישתם של ראשי בנק ישראל להדיח את דנקנר, לא הפסיקו עורכי 'דה מרקר' וכותביו לתקוף את ראשי הבנק. ואל יהא הדבר קל בעיניכם: קבוצת 'הארץ' חייבת לבנק הפועלים עשרות מיליוני שקלים. יתרה מזאת, בנק הפועלים הוא מהמפרסמים הגדולים במדינה. הנזק מצמצום הפרסום מטעמו ומטעם חברות הבת שלו יכול להרע מאוד את מצבה הכלכלי הרעוע של העיתונות הכתובה.