צורף התאמץ והצליח, והשיג את מחיקת החובות ואת האישורים. ההצלחה הזו אמנם קוממה את היישוב היהודי בירושלים ואף הביאה לתחייתו של בית הכנסת, אך ר' צורף עצמו שילם עליה בחייו. השכנים הערבים לא היו מרוצים מהחלטת השלטונות ו-15 שנה אחרי קבלת האישור, בניסיון חיסול שני, הוא נרצח.

אך קורבנה של משפחת צורף לא היה לשווא. לאחר שהושג האישור לשיבת האשכנזים לירושלים, הגיע לעיר קהל גדול מעולי תלמידי הגר"א, בראשות הרב מנחם מנדל משקלוב. העלייה הזאת נתנה תנופה אמיתית למקום, ושלחה זרועות לחינוך, התיישבות וכמובן גם לייסוד בית הכנסת. מיום השגת האישור החל המירוץ לגיוס כספים לבניית בית הכנסת. אל הפרויקט הגדול התגייסו גם הנדבנים מונטיפיורי ורוטשילד, ושני עשורים לאחר השגת האישור החלה הבנייה. שמונה שנים אחר כך, בערב ראש השנה תרכ"ה, נחנך בית הכנסת ברוב עם, והברון רוטשילד עמד על כך שבית הכנסת ייקרא על שם אביו – יעקב ג'יימס רוטשילד. הפרושים, שרוטשילד לא ממש נמנה עליהם, לא אהבו את הרעיון, ומאז ועד עתה איש מהם לא השתמש בשמו הרשמי 'בית יעקב', ועד היום מכנים אותו 'החורבה'. חנוכת המבנה היתה חלק מהתחושה שהנה, הגאולה במרחק הושטת יד.

'החורבה' לא היה רק בית כנסת. בתקופת הטרום 'מדינית' הוא היה גם חלק מהמוסדות הלאומיים של היישוב וערש ההתיישבות החדשה: ר' יואל משה סלומון (נכדו של צורף) יצא ממנו, וכך גם ר' יוסף ריבלין, בונה השכונות. הרצל ביקר בו, ואף הכתרת הרבנים האשכנזים הראשיים התבצעה בו.

זאב ז'בוטינסקי ערך דווקא ב'חורבה' כנס גיוס לגדודים העבריים, וביום כיבוש ירושלים על ידי הצבא הבריטי, נערך בו טקס להפקדת דגל הגדודים. הרברט סמואל, הנציב הבריטי, התפלל ב'חורבה' בשבת הראשונה בה הגיע לארץ, בשנת תר"פ. היתה זו שבת 'נחמו', והנציב היהודי, שזכה לכבוד רב, עלה למפטיר בשבת המסמלת את תחיית העם היהודי. הרב קוק, נשיא בית הכנסת (ר' מסגרת), עמד בסוף ברכות ההפטרה וחזר בקול על המילים 'על כסאו לא יישב זר', קריאה שהדהדה שנים אחר כך בליבות האנשים שנכחו באירוע. סמואל עצמו העיד שהשבת ההיא נחרתה עמוק בליבו.

בית הכנסת הזה ראה גם עצרת תפילה גדולה למען יהודי אירופה, שהונחתה בידי הרב הראשי אייזיק הלוי הרצוג והאדמו"ר מגור.  

במלחמת השחרור הורה עבדאללה א-תל, ראש הלגיון הערבי בירושלים, לפוצץ את בית הכנסת עד היסוד. השמועות מספרות על חביות נפץ שהוצמדו למבנה. "הכוונה שלו בפיצוץ", מדגיש ארזי "היתה שלא תהיה תקומה לבית הכנסת או לנוכחות יהודית בעיר העתיקה לעולם. גם את בית כנסת תפארת ישראל, של החסידים, הוא הורה לפוצץ, ואני כבר אומר לכם - גם בית הכנסת הזה ייבנה. החברה לפיתוח קולטת היום מנהל פרויקט ואדריכל שיבנה אותו".

ביניים:  שרידים מתוך הפסולת 

19 שנה עברו מאז נפלה ירושלים בידיים נוכריות ועד ששוחררה. אבל הוויכוח מה ראוי לעשות במוסדות שנחרבו המשיך הרבה מעבר לשני עשורים. היו שאמרו שאת החורבה יש להשאיר בחורבנה, אם מפני שיש מספיק בתי כנסת – גישתו של טדי קולק, ואם כדי להמחיש את דפוס פעולתם של הערבים באלמנטים מקודשים לעם היהודי.

מנגד, עמדה התפישה שיש לבנות ומיד מונומנט שיהיה גדול ומאסיבי. היתה אפילו דעה של האדריכל לואי קאהן שיש לבנות משהו גדול יותר מכיפת הזהב המוסלמית, שיגיע עד הכותל.

לבסוף הקימה החברה לפיתוח הרובע היהודי את הקשת הידועה, שהפכה לסמל של מבנים רבים ברובע היהודי ואף מופיעה בסימלה של החברה עצמה. הקמת הקשת היתה בעצם אות לכך ש"החליטו לא להחליט", כפי שמנסח זאת ארזי.

ליהושע-שוקי פריימן יש תמונה מגיל 7 בה הוא נראה עומד על הגלריה העליונה, סמוך לכיפת ה'חורבה' עוד כשעמדה על תילה. השבוע הוא סגר מעגל של למעלה מ-60 שנה והצטלם באותו המקום, ב'חורבה' הבנויה והמשוחזרת.

"האם זה מה שחלמת עליו?" אני שואלת, והוא מסביר שאפילו לא ידע על מה לחלום. "אני מאוד נרגש. השחזור נאמן למקור, עם השינויים הנדרשים".

פריימן, דור שביעי בירושלים ותלמיד ת"ת עץ חיים שבמתחם ה'חורבה', הוא בנו של שלמה אליהו, שירש מאביו את תפקיד השמש ב'חורבה' ובקבר רחל. "בתש"ח הייתי ילד בן 9, ובית הכנסת היה נראה לי גדול ביותר. באותה תקופה כבר היה קשה לגייס מניין לימים רגילים, אבל החגים היו מאוד מיוחדים, שמחת תורה, למשל". פריימן זוכר היטב את הצבעים והצורות, ואת החיים השוקקים שהיו במקום.

עם פינוי המשפחות מהרובע, הטמין אביו של שוקי את כלי הכסף של בית הכנסת במקום מיוחד ונעל את השער. כשביקש לשוב לעיר, לאחר שמשפחתו פונתה, נפצע האב והופרד ממשפחתו למשך כמה חודשים.

בית פריימן בעיר העתיקה היווה עמדה קדמית של מגיני הרובע. לדברי פריימן, הבית הראשון ששרפו הערבים בעת כיבוש העיר היה בית המשפחה.

"אבי נפטר בשנת 59'. אני חושב שנפילת ה'חורבה' וקבר רחל גרמו לו להיות חולה והוא נפטר בגיל צעיר. תמיד היתה לו תקווה, אבל לצערי הוא לא זכה". פריימן הבן הגיע לביתו החרב ולבית הכנסת עוד בעיצומה של מלחמת ששת הימים. כשהתחילו לנקות את האזור, פינו משאיות מלאות את הפסולת בלי להפריד מוץ מתבן. "יום אחד, בעיצומו של תשעה באב, שילמתי לנהג אחת המשאיות שיפרוק את כל התכולה. כל מה שהיה מברזל לקחתי וכך היה בידי חלק מהמעקה של בית הכנסת, ועל פיו נעשה השחזור".