הרגישות שאחרי הנחישות

שירן סוויסה יוצאת לקראתנו מבין שורות הבלוקים בשכונת מגוריה הצנועה באשקלון. רק דמיון פרוע במיוחד יכול לקשר בין האישה הצעירה, עטוית המטפחת ההדוקה והחצאית הארוכה, האוחזת תינוק רך בידיה, לבין שוטרת משמר הגבול שצעדה לפני חמש שנים במדי חאקי באותם טורים מאיימים אינסופיים אל תוככי יישובי גוש קטיף וצפון השומרון. הארשת העדינה והחייכנית, והפנים המפיקות חמלה ורוך כשהיא מרגיעה את בכיו של בנה הקטן נהוראי, נראים כלא שייכים לאותה מג"בניקית שבפקודת הממונים עליה גררה ילדים וילדות אשר מיררו בבכי בעת שנעקרו מביתם ומנוף חייהם.

גם לשירן עצמה קשה עדיין, על אף השנים שחלפו, לעכל שאכן היתה זו היא שם, באותם ימים שהיא מעדיפה לשכוח. מעדיפה אמנם, אך לא בהצלחה יתרה. רק לפני שבועיים עברה לדירתה הנוכחית, והארגזים והבלגן עדיין שולטים בסדר יומה. האסוציאציות המתבקשות צפות ועולות מחדש. כשאני שואלת האם יש בה הבנה לתחושות הכעס ואי היכולת למחול לאותם חיילים שנטלו חלק במעשי הגירוש והעקירה, היא מאשרת ללא היסוס: "בטח, הייתי מבינה אם לא היו רוצים לדבר איתי. מה שעשינו היה להוציא אותך מהבית שלך, מהשורשים שלך. לי יש טראומה רק מלעבור דירה מרחוב לרחוב", היא מצביעה על הארגזים, "אז להוציא אותך לגמרי מהחיים שלך? ברור שיכעסו".

שאלת היחס של הסובבים אותה להשתתפותה במעשה העקירה אינה תיאורטית עבורה. כמו עוד מחבריה לשירות, היא השתדלה במהלך השנים שחלפו להדחיק ולהסתיר את הצד הזה בעברה. אולם לפני שבועות מספר עמדה שירן באופן לא מתוכנן ובמלוא העוצמה בסיטואציה של חשיפת סיפורה מול קהל רלוונטי
במהלך כל ההדרכה לגבי מה שיהיה, אמרו לנו רק פעם אחת ויחידה: מי שמסרב, יישלח לכלא לחצי שנה או שלושה חודשים. לא היה צריך אפילו לחזור על האיום. מישהי אחת שאמרה שהיא מוכנה ללכת לכלא, נכנעה גם היא בסוף. האיום הזה פשוט הפחיד אותנו
במיוחד.

לפני שנתיים החלה שירן את לימודיה במסלול הוראת תנ"ך במכללת גבעת וושינגטון. חברותיה הסטודנטיות הכירו אותה כנשואה טרייה ויראת שמים, וידעו רק כי היא עברה תהליך של חזרה בתשובה. השתלבותה של שירן עם חברותיה במכללה היתה טבעית וחלקה, וכאמור פרשת הגירוש היתה פרק עלום אותו בחרה להשאיר מחוץ לתחום. "העדפתי לברוח מזה", היא מסבירה. לפני למעלה מחודש התקיים במכללה שיעור שגרתי למדי, בו העלתה המרצה לדיון את שאלת נקודת המבט על החיים והעלאת תובנות בפרספקטיבה על מעשי העבר. "היא סיפרה סיפורים שהמחישו איך לראות את הטוב בכל דבר, ושאלה: אתן מבינות אותי?". השאלה הפשוטה, אולי אפילו הרטורית, של אותה מרצה, עוררה בשירן משהו שעד עכשיו היא לא מצליחה להסביר את פשרו. בלי שום תכנון מראש ובלי הודעה מוקדמת, היא השיבה בחיוב לשאלת המרצה ופשוט החלה לספר את הסיפור שהדחיקה זמן כה רב, מתחילתו ועד סופו. "לא יודעת מה קרה לי, איך סיפרתי את כל זה פתאום. זה פשוט יצא לי, וסיפרתי את כל הסיפור שלי בהתנתקות מההתחלה ועד הסוף בלי להפסיק. לא ראיתי בכלל מה קורה סביבי. כולן הקשיבו לי בשקט מוחלט".

לא רציתי להיות פקידה

היא גדלה בבית מסורתי באשקלון ולמדה בתיכון חילוני בעיר. יד ההשגחה כיוונה שמחנכת הכיתה בה למדה שירן היתה אישה דתית. תוך זמן קצר נקשרה שירן אל המחנכת בעבותות אהבה. "הערצתי אותה באופן לא רגיל. רציתי להיות כמוה, בלי שידעתי אפילו מה זה לשמור שבת". בהדרגה החלה שירן לקבל על עצמה קיום הלכות מסוימות, במסגרת תהליך של התחזקות. היא לא הדליקה אור בשבת, השתתפה בשיעורי תורה ואף נטלה חלק בסמינר של 'ערכים', אולם עדיין לא הפכה לדתייה לכל דבר. כשקיבלה צו גיוס ראשון, ידעה ששאיפתה להגיע לתפקיד של לוחמת. "החלטתי שאו שאני עושה משהו משמעותי בצבא, או בכלל לא. לא רציתי להיות פקידה". מבין אפשרויות שונות של מסלולי לחימה לבנות בצה"ל שהוצגו בפניה, היא נמשכה דווקא ליחידה המשטרתית של משמר הגבול. "זה עניין אותי, וכנראה שכוונתי לשם משמיים. יצאתי לגיבוש לוחמות ועברתי את הטירונות הקרבית, על כל הקשיים שבה". בסיום הטירונות נשלחו לוחמי מג"ב הטריים אל בסיס בדרום הארץ. שירן ביקשה ממפקדה לצאת לקורס מ"כים, והלה ניאות. כעבור ארבעה חודשים שבה לבסיסה, הפעם כמפקדת. במשך כמה ימים חיפשה את הקצין החדש שהיה ממונה עליה, כדי לבקש ממנו ימי חופשה אחרי הקורס. לאחר כשלושה ימי חיפוש הגיע אליה לפתע קצין ששב מריצה ארוכה, והודיע לה: "אני הקצין שלך, חיפשת אותי?". שירן לא שיערה אז שהמפגש הזה יהיה אחד המשמעותיים בחייה.

היא יצאה לקורס נוסף, הפעם של מדריכי כושר קרבי. כששבה, משהו באווירת הבסיס החל להשתנות. ישיבות הסגל והתדריכים החלו יותר ויותר לעסוק במשימה אחת ויחידה - ביצוע ה'התנתקות'. "בהתחלה סיפרו לנו על התכנית, דיברו איתנו על מה יהיה התפקיד שלנו. זה היה דיבורים בלבד", משחזרת שירן. "העלו אותנו לישיבות, עשו אימונים, קיימו עוד שיחות, אבל כל פעם לא יצא מזה שום דבר. לכן גם התחושה שלנו היתה שלא ייצא מזה כלום". גם לאחר אימונים רציניים של טיפול בהפרות סדר עם כל הציוד הרלוונטי, לא נשלחו לוחמי היחידה לשום פעילות מעשית בשטח, מה שהותיר אותם שאננים בעניין השתתפותם בביצוע הגירוש. "כל פעם אמרו לנו שנצטרף לפעילות, ובסוף לא הצטרפנו. פלוגות אחרות כבר ירדו לשטח, אבל אותנו לא לקחו. הרבה חבר'ה מהבסיס נשמו לרווחה בכל פעם שהתברר שאנחנו לא יוצאים".