מאלה שאת הכרת בבסיס, היו כאלה שלא רצו להשתתף בגירוש?

"חלק מהאנשים בבסיסים הם דרוזים או בדואים, אז לא אכפת להם. מקרב האחרים חלק היו בעד, וחלק סתם חיפשו אקשן. בין החבר'ה שאני הכרתי, יותר מחצי לא רצו בכלל להשתתף. כשישבנו הבנות בחדר, דיברנו כל פעם על זה שניצלנו, ואיזה מזל שלא נהיה שם. חשבנו - איך אפשר לגרש יהודים?! חשבנו על ההשלכות, זה היה נושא השיחה היחיד שלנו. לכן כל פעם שירדנו מאיזה מצגת וראינו שבעצם שום דבר לא קורה, נרגענו".

מקרב אלה שלא רצו להשתתף, לא היו כאלה שחשבו פשוט ללכת למפקדים ולהודיע שהם לא מוכנים לבצע את הפקודה?

"במהלך כל ההדרכה לגבי מה שיהיה, אמרו לנו רק פעם אחת ויחידה: מי שמסרב, יישלח לכלא לחצי שנה או שלושה חודשים. זהו, הספיקה להם פעם אחת להגיד את זה. לא היה צריך אפילו לחזור על האיום. זה הרתיע, לא רק אותנו אלא גם את הבנים. מישהי אחת שאמרה שהיא מוכנה ללכת לכלא, נכנעה גם היא בסוף. האיום הזה פשוט הפחיד אותנו". שירן מוסיפה כי אלו שלא רצו ליטול חלק במשימה, הרגיעו את עצמם בצורות שונות: "חשבנו כל הזמן שממילא נהיה רק במעגל החיצוני, לשמור על האוטובוסים וכאלה דברים. אנחנו לא נהיה אלה שמוציאים אנשים מהבית, בשביל זה שולחים את היס"מ. לכן זה פחות הציק לי".

זה היה סיוט

אבל האופטימיות של שירן וחברותיה נקטעה יום אחד, בשלוש לפנות בוקר, כאשר המפקדים הורו להן לקום ולעלות לאוטובוסים. "יצאנו בבוקר, והמקום הראשון שהגענו אליו היה חומש (בשל מרחק הזמן ועוצמת החוויה, שירן מתקשה לזכור את הפרטים במדויק. שמות היישובים והזמנים נכתבים כאן על פי תיאורה של שירן, אולם ייתכנו אי דיוקים. ח"ר)". דיבורה השוטף נעצר, ושירן נאנחת בכבדות. "ווי, איזה סיוט זה היה", מתמלטת מפיה אמירה ספונטנית וספוגת צער כשהיא נזכרת באותו יום. "אף פעם לא הייתי שם. הכל היה צמיגים שרופים על הכבישים, אנשים ליד להבות ומדורות. לא רוצים לזוז משם. מלא יחידות מג"ב, שוטרים ועוד, כמו במלחמה נגד אויב.

"הגענו לשם, ולקחו את הפלוגה שלנו אל מתחת לעץ. אמרו לנו: עכשיו כל מה שעשינו באימונים ובתדריכים, איך להרים ולהוציא אנשים, אתם עושים בבתים האלה. היינו לא הרבה חיילות, וחילקו אותנו לבתים כדי שנפנה את הנשים. נכנסנו לבית הראשון", היא מפסיקה לרגע כדי לייצב את הקול, ושוב ניכר כי מה שעברה בבית הזה חרות בתודעתה כטראומה עמוקה. "אם אני לא טועה היו שם אבא, אמא ושבעה ילדים. איך שנכנסנו הם ביקשו מהמ"פ שלי: תנו לנו רק עוד תפילת מנחה אחרונה בבית הזה ואחר כך נצא בלי כוח. המ"פ אישר, והם עמדו והתפללו עם הילדים שלהם, התפללו בבכי. אני לא אשכח את התמונה הזו כל החיים שלי". כשהסתיימה התפילה, הכינו ההורים את עצמם ליציאה מהבית כמוסכם, אולם הילדים נותרו לשבת על הספה, מסרבים לזוז ממקומם. כשראה המ"פ כי ההורים לא עושים מאומה בעניין, הורה לשוטרים להתחיל להוציא את הילדים בכוח. לשירן הורה לטפל בבנות.

"הלכתי לבת הגדולה, היא היתה בת 15 בערך. היא אמרה: אני לא קמה, אל תנסי איתי, לא יילך לך. המ"פ קרא לעוד חיילות, כי ראה שיהיה צריך להוציא אותן בכוח. עברתי לבת הבאה, צעירה מהגדולה אולי בשנה. גם היא אמרה לי: אל תגעי בי אפילו". שירן מסבירה כי התגובות הללו עוררו בה מעין חוסר אונים: "בשבילי זה היה הבית הראשון שנכנסתי אליו, הייתי כולי מפוחדת ולא ידעתי מה קורה. עברתי לילדה הבאה, ילדה בת שש בערך. אבא שלה אמר לה: אמונה, קומי, את לא רוצה שיוציאו אותך בכוח! התחלתי לדבר איתה, והיא התחילה לבכות בכי כזה מכל הלב. היא אמרה לי: תעזבי אותי, אני רוצה להישאר פה, זה הבית שלי! ילדה בת שש, זה פשוט קורע את הלב. המ"פ מסתכל עליי במבט של - תעשי משהו, את עוד לא הצלחת להוציא מפה אף אחת. ניסיתי לשכנע את הילדה שאקח אותה לחברות שלה, אבל היא המשיכה לצעוק: חוצפנית, תעזבי אותי! בינתיים, חיילות אחרות באו ולקחו את הבנות הגדולות. המ"פ שלי אומר לי: תרימי את הילדה ותוציאי אותה! אבל אני המשכתי לדבר איתה. אמרתי לה: קוראים לך אמונה, איזה שם יש לך - אמונה. והיא ממשיכה לבכות: אתם לוקחים לי את הבית, את הצעצועים שלי, את הכל! ביקשתי ממנה לקום, והיא אמרה: אני לא רוצה, אין לי כוח. אמרתי לה: תני לי את האצבע שלך, ואני אעביר לך כוח מהאצבע שלי. החזקנו אצבע מול אצבע, ואמרתי לה: את מרגישה שאני מעבירה לך כוח? והיא אמרה: כן, אבל עדיין אין לי כוח לקום. המ"פ מסתכל עליי כל הזמן ודורש שאצא כבר עם הילדה. קמתי איתה מחזיקה באצבע שלה, ולקחתי אותה לאוטובוס".

שירן סיימה את תפקידה בבית הראשון, כשמאחוריה היא שומעת את החיילות האחרות גוררות החוצה בכוח את שאר הילדים. היא הרגישה שהמשימה שברה אותה לחלוטין: "הלכתי למ"פ שלי ואמרתי לו: אני לא יכולה עוד. הוא אמר: אין כזה דבר. ביקשתי הפסקה, התחלתי לבכות. אמרתי לו: איך אני אעשה כזה דבר? די, הספיק לי ליום אחד. הוא רק אמר: תראי כמה בתים עוד נשארו, אתן מעט חיילות וצריך להספיק עוד הרבה".

"זה היה הבית הראשון שלי, וזה הרס אותי לגמרי", היא מספרת עכשיו כשהיא יושבת במטבח בדירתה והדמעות ממלאות שוב את עיניה. "הכל קרה כל כך מהר. באותו רגע את לא חושבת, אבל אחרי שהסתיים הפינוי של הבית הראשון ישבנו להפסקה מתחת לעץ. ניסיתי לאכול איזה בגט שחילקו לנו, וחשבתי לעצמי: מה אני עושה פה? למה התגייסתי, כדי להגן על המדינה או כדי להחריב אותה? את יושבת עם עצמך ולא יודעת מה לעשות. את לא מעכלת שאת באמת מפנה, ואין לך גם ברירה אחרת. שאלתי את עצמי: איך את עושה את זה? את לוחמת, עשית את כל הקורסים עם כל הפאר וההדר, ומה את עושה עם זה? מפנה יהודים מהבתים שלהם?".