איבדנו את החוקים
שירן לא היתה בודדה בייאוש שתקף אותה. היא נזכרת בחבריה וחברותיה שישבו לידה באותה הפסקה, כולם מותשים פיזית לאחר שסיימו בית אחד בלבד. מה שהתיש אותם לא פחות, היא אומרת, היה הקושי הנפשי. "לאף אחד לא היה כוח לקום, כאילו עברנו מלחמה. המפקד קורא לנו: מה קורה לכם, קומו! אבל לאף אחד אין כוח. גם אלה שבהתחלה לא היה להם אכפת כל כך ללכת לפינוי, או כאלה שבבסיס אמרו שאין ברירה, עכשיו שמעתי אותם מדברים סביבי אחרי הבית הראשון שהיו בו. עכשיו הם כבר אמרו שהם לא יכולים לעשות את זה. בהתחלה הם שמחו שיהיה אקשן, אבל עכשיו הם אמרו - אני לא יכול, נקרע לי הלב. אחרי הבית הראשון כולם הבינו מה הם עושים פה".
גם בשלב הזה, כשהבנתם את משמעות המשימה שלכם, אף אחד לא חשב פשוט לסרב פקודה?
"היו כאלה שאמרו שהם לא יכולים יותר. באמת הרגשנו נפשית ופיזית שאנחנו לא יכולים. אבל ידענו שנעשה את זה בסוף".
בסופו של דבר קמו כולם והמשיכו לעבור בית אחר בית ולהוציא מתוכם בכוח את יושביהם. "המשכנו לפנות, זה כבר הפך לשגרתי, לא כמו הטראומה הראשונית. האנשים בבית הראשון ריגשו אותי מאוד, בשאר הבתים זה היה פשוט לקום ולהרים אותם בכוח. הכל חזר על עצמו".
משימות הפינוי הבאות שהוטלו על פלוגתה של שירן התבצעו באופן מכני. הם הגיעו ליישובים נוספים, הוציאו משפחות מהבתים, גררו גברים ונשים ללא הבדל והמשיכו ליעד הבא. "נכנסנו לבתים ופינינו ברביעיות. בשלב הזה זה הפך לאוטומטי - להיכנס, להוציא וכן הלאה. אני אפילו לא זוכרת את שמות המקומות, הכל כבר הפך לדבר אחד ולא היה עניין לזכור. זה פשוט ארץ ישראל ואני מוציאה מכאן יהודים. באחד המקומות היתה קבוצת אנשים שקלטו את השם שלי, והתחילו לקרוא לעברי: שירן, שירן, סרבי פקודה! המ"פ תמיד שם אותי בשורה הראשונה, ופינינו בכוח גברים נשים וילדים. כבר איבדנו את החוקים של אישה מפנה אישה וגבר מפנה גבר. אם היה לנו קשה לסחוב, היינו קוראים לגברים שיעזרו לנו. בלילה, לפני שהלכתי לישון, הייתי שוב חושבת: מה את עושה? אבל ידעתי שיגיע הבוקר ואעשה את אותו הדבר, כי אין ברירה. את רואה את השבר של האנשים שיוצאים מהבית ומזדהה איתם, אבל באותו רגע זה קר. אין לך ברירה, זה התפקיד שלך. וזה חוזר על עצמו שוב ושוב, להרים אנשים. במשך שעות אנשים לא מוכנים לצאת מהבית. אתה לא רוצה להפעיל כוח, אבל אין לך ברירה. רק ברגעים שאני לעצמי אחרי כל בית - אני נשברת".
היתה בעיקר שתיקה
ביצוע תכנית העקירה של ממשלת ישראל הושלם במהירות וביעילות. כוחות הגירוש שבו לבסיסיהם עם תום המשימה, ובהם גם כוח 'מג"ב לכיש', בו שירתה שירן. ביומיים הראשונים, היא מתארת, היתה בעיקר שתיקה. "קראו לזה יומיים שיקום. היו הרבה רגעים של שתיקה. ישבו הרבה חבר'ה ואף אחד לא דיבר. מישהו זורק איזה מילה על הפינוי, מדברים על זה קצת ושוב שקט". מאוחר יותר התחילו להגיע הקצינים, הרופאים וקציני בריאות הנפש. השיחות עימם נסבו בעיקר על "לקחים" במישור הטכני והמקצועי הקר. אף אחד מהצדדים לא דיבר על צורך בטיפול או סיוע נפשי. יום רדף יום, והדיבורים בין החיילים על מה שאירע באותו שבוע הלכו והתמעטו, אם כי הזכרונות המשיכו למלא אותם. שירן המשיכה לשרת במג"ב עד אמצע חורף תשס"ז. "השירות נמשך כרגיל, אבל עם תחושות ומחשבות על מה שהיה. זה נמשך, אתה סוחב איתך את זה כל הזמן. כל פעם כשמדברים לידי על הפינוי אני מתלבטת אם לספר שהייתי או להתחבא ולברוח".
כששירן סיימה לספר את סיפורה לראשונה מול חברותיה לכיתה במכללה, שררה שתיקה ארוכה בחדר. בקרב הנוכחות היו תלמידות שנעקרו מבתיהן בעצמונה ובנווה דקלים. אחת מהן ניגשה אליה בסוף השיעור: "את פינית?!" שאלה אותה בתדהמה ובצער "עלייך בחיים לא הייתי מאמינה!". אותה בחורה היתה חברה טובה של שירן, והגילוי גרם לה להלם. כששבה לדירתה, כתבה בסערת רגשות שיר שביטא את עוצמת חוויית המפגש בינה לבין החיילת שהשתתפה בגירוש מהיישוב בו התגוררה. כשסיימה, התקשרה לשירן וביקשה לפגוש אותה. היא העניקה לה את השיר על דף בכתב ידה, וחיבקה אותה חזק.
כיום כאמור מקיימת שירן אורח חיים דתי לחלוטין. את ביתה מאכלסים חפצי יודאיקה וספרי קודש, ואמונה בהשגחת ה' שגורה על פיה. הקצין הממונה עליה, שאותו פגשה כששבה מקורס מ"כים, היה בן מושב דתי, בוגר הפנימייה הצבאית 'אור עציון'. בזמן הגירוש הוא קיבל החלטה שבשום אופן לא ייטול חלק במשימה, והצליח לשבץ את עצמו במשימה בצפון הרחוק. שירן אומרת כי הוא היה נכון גם לשלם מחיר אישי על החלטתו העקרונית, וכי בשיחות שהם מנהלים הוא שואל אותה לפעמים: "איך היית מסוגלת לעשות את זה?!". בתקופת שירותה בבסיס נהג הקצין לאסוף סביבו שוטרי מג"ב, תוך שהוא מציע להם לשמוע איזה מדרש, דבר הלכה וכיוצא באלו. שירן, שהמשיכה לכל אורך התקופה בתהליך ההתחזקות שלה, ובשלב מסוים אף התעקשה ללכת חלק מהזמן בחצאית, הלכה שבי אחר שיחותיו והקשיבה להן מרותקת. עם הזמן היא גם מצאה בו עניין אישי, אולם במסגרת הצבאית, כמפקד ופקודה, נאסר עליהם לקיים כל קשר. לאחר השחרור התחזק הקשר בין השניים, ולפני קרוב לשנתיים הם נישאו. שירן המשיכה בתהליך החזרה בתשובה וקיבלה על עצמה אורח חיים דתי.
זה רודף אותי
