לפני שבוע אחזה דנה לזר בידיה את גיליון 'בשבע' האחרון, וקראה ברגשות מעורבים את סיפורה של לוחמת מג"ב לשעבר שהשתתפותה בגירוש לפני חמש שנים הותירה בנפשה פצע שטרם הגליד. כבר חודשים ארוכים מבקש שכנה של דנה בעיר אפרת, העיתונאי והתחקירן דוד בדין, כי תוציא גם היא את סיפורה האישי לפרסום, אולם עד כה נתקלו בקשותיו בסירובים מתחמקים מצידה. "הוא כל הזמן אמר לי שאני חייבת לספר, כדי שהגירוש לא יקרה שוב. שאספר על שטיפת המוח, על מה שעברתי. אמרתי לו: לא צריך, ממילא כולם יודעים את זה, אין לי זמן", מספרת דנה. אבל באותו רגע לפני שבוע, כשסיימה לקרוא את וידויה האישי של החיילת שבחרה באופן נדיר להיחשף, גמלה בליבה ההחלטה: עכשיו אני עושה את זה. אם היא דיברה, גם אני צריכה לספר, כדי שזה לא יקרה שוב.

סיפורן של שתי החיילות-לשעבר משיק בנקודות רבות. שתיהן גדלו בבתים חילוניים ובגיל תיכון החלו להתקרב ליהדות. שתיהן ביקשו לשרת שירות משמעותי בצה"ל במסגרת יחידה לוחמת, ושתיהן הוצבו מול דילמה בלתי אפשרית בימי הגירוש. אולם מהנקודה הזו מתפצלות דרכיהן: בעוד שירן התמידה בביצוע הפקודה בלב קרוע ובתנועות אוטומטיות מתוך תחושת 'אין ברירה', לדנה היה ברור שיש ברירה, והיא האפשרות הרלוונטית היחידה מבחינתה: יציאה בגלוי נגד כל ההיררכיה הצבאית שמעליה, וסירוב ליטול חלק ולו העקיף ביותר במשימת הגירוש מגוש קטיף. גם המחיר האישי הכבד ששילמה לא גרם לה לרגע להסס או להתלבט באשר לבחירתה.

משונאת לאוהבת

פנייתה של דנה למערכת 'בשבע', כאמור בעקבות קריאת הכתבה, הולידה את המפגש של שתינו ביום ראשון השבוע בירושלים. גם במקרה הזה קשה מאוד לקשר בין הצעירה הדתייה בלבוש המתנחלי, תליון ארץ ישראל השלמה לצווארה וצמיד כתום על זרועה, לבין שוטרת המשטרה הצבאית, לוחמת 'מורעלת' שהוצבה במחסום ארז שבצפון הרצועה בימים שטרם הגירוש.

שיטוט קצר ברחובות ירושלים, באווירת ימי החורבן שבתוכם גם ימי הזיכרון לגירוש, מביא אותנו אל מוזיאון גוש קטיף בכניסה לעיר. שלמה וסרטייל, מנהל המוזיאון, מקבל את פנינו בשמחה, וכשהוא שומע את סיפורה של דנה הוא קובע: "אין מקום מתאים מהמוזיאון הזה לערוך בו את הראיון". בחדרון שהוקצה לנו, כשברקע נשמעות הקלטות של קולות הבכי והזעקות מפינוי בית הכנסת בנווה דקלים ועל הקירות סביבנו תמונות היישובים שחרבו, פותחת דנה בסיפורה. דיבורה שוטף, כולה אומרת נמרצות וביטחון, כאלה שכנראה הביאו אותה לפעול בדרכה הייחודית.     

היא נולה לפני 24 שנים בלב תל אביב, וגדלה באווירה ה'צפונית' של כיכר המדינה, דיזנגוף וכיכר רבין. "האנשים שם חילונים לגמרי, לא יודעים שום דבר. תל אביב זו מדינה אחרת, מנותקת מהעולם", היא מעידה. את לימודיה עשתה בתיכון עירוני א', תיכון בעל צביון שמאלני כדבריה, שאחוזי ההשתמטות מגיוס לצה"ל עולים בו בהדרגה. דנה השתלבה היטב באווירה הכללית: "גם אני הייתי כמוהם, שונאת מתנחלים וחרדים. כל מה שלא כמונו. מתנחלים היו יותר גרועים עבורנו מנאצים. הכרנו אותם רק דרך התקשורת. אתה חי ליד איפה שרצחו את רבין, שזה נחשב לבית המקדש השלישי", היא מגחכת. "בבית הספר כל הזמן מחנכים לזה. היו שולחים תלמידים להפגין נגד חיילים במחסומים". באווירה הפציפיסטית בה גדלה, אך טבעי היה מבחינתה כי לא תתייצב לצו ראשון. כשהמשטרה הצבאית הגיעה אליה הביתה, השיבה דנה: "אני לא הולכת. זה כיבוש, ואני גם לא הולכת למתנחלים האלה".

זמן קצר אחר כך התחולל רצף של פיגועי תופת קשים, כהמשך למה שמכונה 'אינתיפאדת אל אקצה'. "היה את הפיגוע בקו 2 בשכונת בית ישראל בירושלים", משחזרת דנה "זה עשה לי משהו. לא נשארתי אותו דבר. הבנתי שרוצחים יהודים כי הם יהודים. כל יום היו  פיגועים נגד מתנחלים או חרדים. התחלתי לחשוב מה זה אומר להיות יהודים, לקרוא חומר על מתנחלים וחרדים. רציתי להבין למה הם רוצים את המקומות האלה, בית אל, חברון. מה זה המקומות האלה. מה העניין של ארץ ישראל".

הלימוד העצמי שלה בנושא החל למרבה האבסורד דווקא משיעורי התנ"ך בתיכון, שלא הצטיינו בהכרח בהנחלת רוחו המסורתית של ספר הספרים. "המורים היו אנטי, אבל אני למדתי על ברית בין הבתרים, שזו הבטחה שבזכותה אנחנו בארץ. לאט לאט האנטי שלי הפך להזדהות מתוך דברים שלמדתי בתנ"ך. הבנתי שהם יהודים, אחים שלי".

מחדלים במחסום ארז

השינוי התודעתי השפיע גם על יחסה לנושא הגיוס: "הבנתי שאם לא נתגייס לצבא, מי ישמור עלינו?" היא ביקשה לשנות את תשובתה לצו הגיוס, ובעקבות השינוי שחל בתוכה ביקשה שירות קרבי בלבד. ביום הגיוס הוצעו לה כמה מסלולים קרביים, בהם  משמר הגבול או שירות ביחידת המעברים (מחסומים) של המשטרה הצבאית. בניגוד להעדפתה הראשונית, היא נשלחה לשרת במחסומים - הכרעה שעד היום היא מודה עליה בדיעבד, כיוון שבכך נמנעה ממנה השתתפות פעילה בגירוש. בתום ההכשרה בבה"ד 13, כשהוחלט כי היא תישלח לעזה, הצטערה דנה ובכתה במשך השבועיים הראשונים, "כי זה מפחיד ומסוכן שם". אבל תוך זמן קצר יחסה למקום השתנה: "אתה לא יכול שלא להתאהב במקום הזה", היא קובעת. "התאהבתי בו צ'יק צ'ק ולא יכולתי לעזוב. התאהבתי בנוף, זכרתי את עזה מסיפורי התנ"ך, את אברהם ויצחק שהיו בה. כאן אתה גם מרגיש ממש שאתה מגן על עם ישראל. המחבל שמגיע עם מטען למחסום - אתה הראשון שהוא פוגש שיכול לעצור אותו. מבחינתי, עדיף שאני אמות ולא יהודי אחר".