אך המוטיבציה החזקה עימה הגיעה דנה לתפקיד, התנפצה תוך זמן קצר לנוכח נהלי הבדיקה במחסומים, שהתבררו כאחיזת עיניים מסוכנת, לפחות כפי שהיא מתארת אותם. תקופת השירות שלה במחסום ארז החלה בשנת תשס"ד, ערב הגירוש. "היו מיליון התרעות לפיגועים, קסאמים בלי הפסקה. עמדת הבידוק באזור התעשייה ארז היתה אחד המקומות המסוכנים בעזה. הצלפים עמדו בבתים ליד, מכוונים עליך. פעם עברה שם מחבלת שאמרה שיש לה פלטינות בגוף, וכשהעבירו אותה היא התפוצצה במחסום. כל המקום היה מלא רסיסים. פעם אחרת יצאו מחבלים ממנהרה שחפרו ממש מתחת למחסום, והחלו לירות על חיילים. זמן קצר אחרי כל פיגוע כזה המחסום נפתח מחדש בלי בעיה".

באחת הפעמים התברר כי מכונות השיקוף, המגנומטר ואמצעי בידוק אחרים יצאו מכלל פעולה. הפלשתינים שעברו במחסום נדרשו רק לבדיקת תיקים ידנית. "העבירו אותם ככה, והם עוברים. אני וחברות שלי באנו למפקד ואמרנו לו שבמצב הזה עלול לקרות פיגוע. אמרתי גם שאני מוכנה למות בשביל המדינה, אבל לא בגלל רשלנות". המפקד פטר את המתלוננות באמירה המדהימה לפיה "יהיה פיגוע - אז יהיה פיגוע". דנה מיהרה להתקשר לכתבת הצבאית של 'קול ישראל', כרמלה מנשה, ולהתריע בפניה על ההפקרות במחסום בו היא משרתת. התלונה הביאה למקום מיד את אלוף הפיקוד, שהורה לסגור את המחסום עד לתיקון המכונות. דנה עצמה חשה אכזבה קשה מתפקידה: "רציתי לשרת שירות משמעותי, לתפוס מחבלים במחסומים, וגיליתי את עצמי שומרת על ערבים במקום לתפוס מחבלים. השירות בעזה היה הכי פוליטיקה שאפשר. לא חשוב מה עם היהודים, העיקר זה מה יגידו הערבים, ולכן פשוט העבירו אנשים במחסום בלי לבדוק. האינטרס של הערבים מעל הכל. הם אויבים שלנו, אבל מקבלים רק כבוד, זה פשוט עבודה בעיניים". היא מספרת על מקרה נוסף בו חיילי צה"ל זיהו מקום ממנו שוגרו קסאמים לעבר חיילים, אך ההוראה היתה לא לירות לעבר המחבלים. השיגור הבא קטל צעירה בקיבוץ נתיב העשרה. "העיקר לא לפגוע במחבלים. זה פשוט ככה, גם אם לא מוצא חן לשמוע את זה. אם לא היו פיגועים זה בעיקר בניסים, כי המחסום כמעט ולא עושה כלום".

מסרבת לגרש יהודים

זמן לא רב לאחר מכן, הוצגה לחיילי הגדוד המשימה בה יידרשו ליטול חלק במסגרת מבצע עקירת יישובי גוש קטיף. קולות של התנגדות מצד חיילים נתקלו בתשובת המג"ד לפיה "כמו שהרסתי בתים בבית חנון, אתם תהרסו בתים בנווה דקלים". לחיילים הוסבר כי תיערך רשימה של כחמישים מהם שיישלחו למשימת אבטחה במעגל החיצוני של כוחות הגירוש. דנה מספרת כי אמנם בשיחות עם חברותיה נשמעו קולות המתנגדים לביצוע המשימה, אולם בשעת מעשה מיהרו חברותיה להסתער על התפקיד אליו נשלחו. "קודם כל, עמידה במחסום ועבודה מול פלשתינים היא מתישה. אנשים לא רצו להיות במחסום. מה גם שמי שנשלח למשימה קיבל שבועיים של נופש במחנה רעים - פיצות, סרטים, חדרים ממוזגים, בריכה, טניס. וזה במקום לעבוד עשר שעות ביום עם ערבים. חברות שלי אמרו שלא יילכו אם ישלחו אותן, אבל כשקראו להן הן רצו לשם, זה אקשן. היתה לי חברה בשם ימית דווקא, שאמרה שעדיף שהיא תלך, כי היא מכירה את המשפחות וזה עדיף מאשר מישהו שלא מכיר. תכל'ס - זו עבודה בעיניים", קובעת דנה. היא גם מציינת כי למרות ההבטחות שהמפקדים יתחשבו בבחירת החיילים למשימה, נשלחו דווקא דתיים ואחרים שעבורם המשימה היתה בעייתית. האפשרות של סירוב פקודה נמחקה באחת על ידי המפקדים: "אמרו לנו בבירור שמי שמסרב פקודה הולך לכלא ולא יוצא לשום קורס. לא מ"כים, לא קצינים, אתה גומר את הקריירה הצבאית שלך. זה היה איום רציני, כי הרבה חבר'ה רצו להמשיך".

דנה עצמה לא נרתעה כלל מהאיומים. דרכה היתה ברורה לה מראש. "אמרו שאנחנו מעגל חמישי - מבחינתי אפילו במעגל האלף אני לא משתתפת". כשגילתה כי על אף שביקשה לא להשתתף במשימה היא כלולה ברשימת חמישים החיילים, היא חשה שהיא על סף פיצוץ. "כתבתי לסמל שלי מכתב, ובו הודעתי שזו ארץ ישראל ואני לא מסכימה לגרש יהודים. אם הם לוקחים אותי למשימה - הם לוקחים סיכון, כי אני לא אהיה אחראית למעשיי. יש לי נשק ואני עלולה לפגוע בערבים. אני יכולה להחליף בגדים לאזרחי ולהצטרף למאבק, אני אעלה על איזה גג. בתגובה הם איימו עליי ואמרו שמכל הסירובי פקודה אני אגיע למקום שאני לא רוצה להגיע אליו, שזו החלטה של המדינה וכו'. זה לא הזיז לי. אמרתי  גם שבזמן שיגרשו יהודים אני לא אעמוד במחסום כדי להכניס ערבים לארץ".

נסיבות משפחתיות הביאו לכך שבדיוק באותו זמן קיבלה דנה שבועיים של חופשה בבית. כשחזרה, גילתה שהגדוד במחסום ארז פורק והיא הוצבה בניסנית, שהיתה אז עיר רפאים לאחר שמרבית התושבים עזבו. השהייה ביישוב הנטוש יצרה אצלה טראומה באופן מיידי: "ביום העצמאות שלפני כן שמרנו בחוף, היו שם אלפי אנשים. חודש וחצי אחרי - עיר רפאים. נשארה רק בובת טיגריס זרוקה על הרצפה, קיוסק אחד פתוח, בתים עם גרפיטי של 'עוד נשוב'. זה לא נקלט. אמרתי  לחברות שלי: 'זה פשוט חורבן הבית'", היא מספרת, ואותות הכאב עדיין חרותים בה היטב, "יישוב של עשרות משפחות חרב, עוד לפני שהתחיל משהו, ורק לפני חודש היה שוקק חיים. זה היה נורא. אתה רואה איך לאט לאט מפנים תשתיות, מעבירים קרוונים של חיילים, רוב הבתים ריקים. הערבים מוחאים כפיים במחסום, צועקים 'אל אקצה'".

דנה, שבמהלך השירות ענדה על זרועה צמיד כתום שהוסתר תחת השרוול הארוך של המדים, החליטה כעת, לאחר מראות החורבן שקרעו את ליבה, ללכת עם הצמיד בגלוי. הרס"ר תפס אותה צועדת לקיוסק בניסנית: "ברור לך שזה כלא", הצביע על הצמיד. דנה שמחה: "העיקר שלא ייקחו אותי למחסום או לפנות", אמרה לעצמה. כאמור, היא סירבה גם להתייצב במחסום ארז בזמן הגירוש.