בשתיים בלילה היא נלקחה לשיחה עם המ"מ והמ"פ. "הם אמרו לי שוב שזה סירוב פקודה". קטע מסוים בשיחה נראה במבט לאחור גרוטסקי במיוחד, כאשר המ"פ הדתי אמר לחיילת שעליה לציית כי "דינא דמלכותא דינא". אולם דנה, שהיתה בתהליך התחזקות דתית מתמשך, לא נרתעה מידענותו ההלכתית של המפקד: "לא כשזה נגד ההלכה", השיבה. "מה את יודעת", פטר אותה המ"פ בזלזול. המ"מ, יוצא חבר העמים שנהג לאכול טריפות, ציין בשיחה כי הוא "שמח שרוצחים מתנחלים וחרדים, כי הם לא תורמים למדינה ולא מתגייסים". דנה החלה לבכות, אבל שללה מראש את האפשרות להגיש נגדו קבילה, שכן ידעה כי לא יאמינו לחיילת ה'בעייתית'  מול הקצין. בתום השיחה היא שוחררה, לאחר שסירבה שוב להתייצב במחסום. בבוקר היא נקראה לשיחה נוספת, הפעם עם המג"ד. הוא הטיף לה על ערכי הצבא, עליונות ההחלטות של המדינה, וש"כאן זה לא ארץ ישראל". לבסוף שפט אותה המג"ד לשבוע בכלא על ענידת צמיד כתום, והודיע לה כי בתום השבוע תישפט בנפרד על סירוב פקודה. דנה היתה מאושרת: "הייתי ממש גאה. להורים שלי רק סיפרתי שאהיה במשך שבוע במקום ללא קליטה, אבל בשבילי זו היתה גאווה ללכת לכלא על ארץ ישראל. חשבתי לעצמי שאם אני לא ממש משתתפת במאבק, לפחות סירבתי".       

האויבים האמיתיים

היא יצאה מהכלא בדיוק בתשעה באב, יום לפני שהחל הגירוש בפועל. הצבא תיזז אותה ממקום למקום, והיא הסתובבה אפופה ורואה שחור בעיניים בעקבות הצום. חוקרת המשטרה הצבאית בבסיס תל השומר ערכה לה חקירה וביקשה לתהות על השקפותיה. "שאלו אותי מה דעתי על מה שעשה יגאל עמיר, האם הייתי מוכנה להרוג ערבים, האם יש לי קשר לחברון. אחר כך אמרו לי שהדתיים הם האויבים האמיתיים, יותר מערבים. ראיתי שם ערימות של קלסרים של חיילים דתיים שנחקרו. כששאלו אותי לאן אלך אם ישחררו אותי, אמרתי לגוש קטיף". בתום השיחה הוחלט להענישה בהדחה מהגדוד והעברה לשירות פקידותי בעורף. "לא רציתי. לעבור מעבודה במחסומים לפקידה, זה היה נורא. מי יהיה במחסומים אם לא אני? לא רציתי גם להתנתק מהחברים, וגם לא הספקתי להיפרד מהגוש. רציתי לקחת איתי חול או מזכרת אחרת".

ההעברה לתפקיד פקידותי היתה עונש כבד עבור דנה חדורת המוטיבציה. יום לאחר שהחל הגירוש היא התייצבה לשיבוץ החדש בקריה. "הלכתי שם עם פרצוף של תשעה באב. הייתי ממש פוסט טראומטית, כל הזמן עם הראש בזה, עם מראות טרום הגירוש שראיתי. זה היה היום בו פרצו את השער לנווה דקלים, ואת הולכת בתל אביב - כאילו לא קרה כלום. את בוכה, שומעת את הדיווחים ברדיו, ובתל אביב יושבים בבתי קפה. לחברים שלי מהתיכון אין מושג מה קורה. שנה אחרי חברה שלי שואלת אותי מי פינה את מי שם". תחושותיה של דנה הידרדרו לדיכאון כמעט קליני. היא היתה אבלה על הגוש החרב שאהבה, ועל השבר שחשה מול הצבא - אותו עד אז אהבה אולם כעת הפך מבחינתה לאויב השנוא ביותר. "לא יכולתי ללבוש מדים", היא נזכרת באותם ימים "הרגשתי שזו טומאה, בושה ללבוש את זה. פעם הייתי כל כך גאה לחזור הביתה עם המדים, הנשק, הנעליים הקרביות. הייתי מניחה הכל יפה בחדר. עכשיו הרגשתי שזה פשוט דוחה. הגעתי הביתה וישר זרקתי את המדים על הרצפה".

בהמשך הועברה דנה לבסיס בצריפין. המפקדות מעליה היו לא סימפטיות במיוחד, ודנה הזדעזעה עוד יותר לאחר ששמעה את אחת המפקדות אומרת לה: "הייתי בנווה דקלים וממש נהניתי למשוך לבנות שם בשיער". "ממש שנאתי אותה", אומרת דנה "לא היתה בהן כל חרטה, לא הזיז להן".

השיחה נפסקת לרגע, ואנחנו נכנסות לחדר המוזיאון בו מוקרנים קטעים מצולמים מהגירוש בבתי הכנסת של נווה דקלים. דנה מביטה בחיילים הגוררים החוצה את הבחורים הצעירים הזועקים זעקות שבר. כשאני שואלת על מה היא חושבת עכשיו, היא משיבה: "אם הייתי שם, היו מאשפזים אותי". אבל גם העובדה שלא נטלה חלק בפועל במשימה לא הקלה את התחושות הקשות שקיננו בה: "זה היה כמו אובססיה, הלך איתי כל הזמן. למה לא הייתי שם, עם אלה שנאבקו; אולי הייתי יכולה להציל משהו. סך הכל הייתי בכלא שבוע, זה כלום", היא קובעת "לא הייתי כמו החיילים תושבי הגוש שעלו עם המדים לגגות, או כמו השב"חים", היא מצטערת.

אבל לא רק צער על מה שאולי החמיצה מילא את ליבה, אלא גם כאמור רגשות כעס ושנאה עמוקים לצבא שביצע את המעשה: "שנאתי את הצבא. עד עכשיו אני לא עומדת בתפילה לשלום המדינה וחיילי צה"ל. וזה קשה לי כי אני מאוד ציונית. אבל כל מה שהם עושים לא למען יהודים נמשך גם עכשיו - אז מה זה 'ברכה והצלחה בכל מעשה ידיהם?' הם עדיין לא טובים, כמו מה שהיה בעמונה", היא מקשה.

המשך השירות שלה כפקידה עבר כצל שחור, בו היא איננה מתפקדת כמעט ושרויה בדיכאון עמוק. "כל הזמן איימו עליי שם בכלא. אמרתי למפקדת שלי: היתה לי מוטיבציה מאה, עכשיו היא אפס. סידרתי לעצמי כל מיני אישורים מזויפים. ביום בו השתחררתי, פשוט רצתי החוצה מהבקו"ם לאוטובוס, ברחתי משם כמו מאש". 

 בנות בראש שלך

תהליך ההתחזקות הדתית שעברה, החל משיעורי תנ"ך בתיכון דרך השירות הצבאי, הגיע בשלב השחרור לשיאו. עוד במהלך השירות הצבאי היא החלה לשמור שבת ולהתפלל, למרות הקושי האישי וגם החברתי. "התחלתי לשמור שבת וזה היה סיוט", היא מודה "היה לי משעמם. חשבתי שבחיים לא אעשה זאת שוב. כל השבת רציתי לקנות קולה מהמכונה בבסיס ולא יכולתי. התחלתי גם להתפלל, אבל הייתי צריכה לעשות את זה בחוץ כי התביישתי".