ענק הזמר החסידי אברהם פריד, המציין בימים אלו שלושה עשורים לעשייתו המוסיקלית, חוגג. הלהיטים אדרבה, תניא, ירושלים, מוריה, רק תפילה אשא ועלה קטן שלי - הם חלק קטן בלבד מהרזומה המרשים שברשותו. לרגל המאורע ולקראת המופע הגדול שקיים ביום שלישי השבוע בבריכת הסולטן בירושלים, נפגשנו לראיון. בשונה מקולגות בתעשיית המוסיקה הכללית ועל אף הצלחתו הרבה, פריד רחוק מלהיות אדם מלא חשיבות עצמית וגינונים, והמפגש איתו הוא עם אדם צנוע ומלא ענווה.

במשך שלושים שנה אתה ממלא אולמות ומייצר להיטים גדולים. איך אתה מצליח 'לדעת את מקומך' בתוך עולם של כוכבים ומעריצים שאם תרצה או לא, אתה חלק ממנו?

"בעיניי זה מאוד פשוט. עבורי זו לא התמודדות. ב"ה, אין לי בכלל מלחמה עם הגאווה. הרי כל בוקר כשאני קם אני אומר: 'מודה אני לפניך... שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך'. זה הכל, הכל משמיים. שום דבר לא תלוי בי. זו מתנה ואחריות גדולה שקיבלתי מהקב"ה. בלעדיו אני לא מסוגל אפילו לפתוח את הפה שלי. הכל ממנו, וכשזוכרים את זה - מבינים שאין על מה להתגאות. לפני כל עלייה לבמה אני מתפלל לקב"ה שיהיה איתי ויעזור לי. בכל הופעה אני, בדחילו ורחימו, מקווה שאזכה להיות שליח ולהביא שמחה לאנשים". פריד מספר כיצד לפני כחודש קיבל טלפון בהול מאמא בוכיה שלא הכיר. אותה אם סיפרה לו בקול חנוק מדמעות שבנה הצעיר על ערש דווי. היא ביקשה ממנו בכל לשון של בקשה, שיגיע אל מיטת בנה במהירות האפשרית ויקדיש לו כמה שירים שאהב במיוחד. פריד, שהיה באותה העת בביקור קצרצר בישראל, התפנה מכל עיסוקיו האחרים והתייצב באופן מיידי בבית החולים 'בילינסון' ליד מיטת הבן החולה. "זה היה מחזה לא קל בכלל. החולה בקושי נשם", נזכר פריד בכאב. "המיטה היתה מוקפת בבני משפחה אוהבים שבכו בלי הפסקה. החולה, שכנראה סבל מכאבים איומים, שכב בעיניים עצומות כשהוא מעורפל ולא מגיב לנעשה סביבו".

פריד התקרב לבן החולה והחל לשיר לו בשקט ובהתרגשות 'שלום עליכם' שוב ושוב. לפתע, תוך כדי שירה, הוא שם לב שאצבעות ידיו של החולה נעות לפי קצב השיר. "זה היה רגע מרטיט. הבנתי שלמרות שהבן כבר תלוי בין שמים לארץ ובקושי מסוגל להבין את הנעשה סביבו, הצלחתי באמצעות השירה לגעת בנשמה שלו. זהו כוח אדיר שיש למוסיקה. לא רציתי להפסיק לשיר", הוא משתף. לאחר עשרים דקות התעייף החולה ופריד נפרד בחיבוק גדול מבני המשפחה. הוא התכוון לצאת מהחדר, אך חזר בשנית כדי לבקש מהחולה ברכה. "אני מאמין שיהודי שכל כך סובל וכואב הוא זך וטהור ומסוגל לברך, לכן פניתי אליו בבקשה לברכה", הוא מסביר. "בני המשפחה הרימו גבה מהבקשה התמוהה שלי, כי הוא שכב שם כמעט מחוסר הכרה. אבל למרבה ההפתעה, הוא פתח זוג עיניים גדולות ושאל בשקט: 'שאני אברך אותך?' ואז בכוח המעט שעוד היה לו הוא הניח את היד שלו על הראש שלי, ובירך אותי במילים ברורות ורהוטות שאזכה בחיי לשיר ולשמח עוד יהודים. כל המשפחה פרצה בבכי. למחרת אותו בן יקר נפטר ומסתבר שאלו היו מילותיו האחרונות", אומר פריד ומיד מוסיף: "אם עלתה בליבי מחשבה אי פעם לצאת לפנסיה, אז רגעים עוצמתיים שכאלו מבהירים לי, שבעזרת ה', אני כאן ואני ממשיך לשיר".   

שירה מאחורי הווילון

אברהם פריד, או בשמו הפחות מוכר: אברהם שבתאי הכהן פרידמן, נולד באדר תשי"ט בארצות הברית למשפחת חסידי חב"ד. את הופעותיו הראשונות ערך פריד בהיותו בן חמש בלבד, כששר מבוייש מאחורי הווילון בסלון ביתה של שכנתו, הרבנית חנה ע"ה (אמו של רבי מנחם מנדל שניאורסון, הרבי מליובאוויטש, ר"ג). "בבניין שבו גרתי בילדותי התגוררה גם הרבנית חנה, והיא נהגה לבקש מ'אבריימל הקטן' לשיר לה. אני, כילד שאהב לשיר אבל יחד עם זאת גם היה ביישן גדול, הסתתרתי מאחורי הווילון בסלון ביתה ושרתי. מסתבר שגם אחרי כל השנים שעברו נשארתי ביישן", מעיד על עצמו פריד באופן מפתיע.

הזמר אברהם פריד שמופיע ומרקד מול אלפי צופים - ביישן?

"כן. כנראה שזו היתה תוכנית מלמעלה, שלמרות הביישנות שלי אמשיך לשיר ואהפוך לזמר. זו השגחה פרטית. אני רואה בשירה שליחות ומזה אני שואב את הכוח להופיע. אני מסתכל אחורה על שלושים שנותיי בעשייה המוסיקלית ואני אומר בפה מלא: 'קטונתי'. מי אני שאזכה לרומם ולשמח כל כך הרבה יהודים בעולם?!".

ובחזרה לילדותו: הרבנית חנה, שהאזינה לשירתו של 'אבריימל הקטן', עודדה את הוריו לשים לב לכישרון הטמון בבנם ולנסות ולפתח את יכולותיו המוסיקליות. כשהיה בן תשע הצטרף פריד, בהמלצת הוריו, למקהלת חב"ד במסגרת בית הספר. יחד עם חבריו למקהלה נטל חלק במופע שירי נשמה בקהילות יהודיות ברחבי ארה"ב. "היינו מופיעים לפני יהודים בשירי נשמה. כהקדמה לכל שיר היה המנחה מסביר את משמעות המילים, ואחר כך ילדי המקהלה ביצעו את השירים. אני שרתי כמה שירים סולו. אני זוכר שהקהל לא היה דתי אבל היה מאוד צמא לקודש".

באחת מאותן הופעות הבחין בו מפיק חרדי והחליט שבנער הצעיר גלום פוטנציאל גדול שכדאי לממש. לאחר שיצר עימו קשר, הוא שכנע אותו לפתח את הקול וללמוד לשיר בצורה רצינית. עד גיל שלוש עשרה העתיד היה נראה מבטיח. פריד הנער היה עסוק כולו בעשייה מוסיקלית בהכוונת ובהדרכת אנשי מקצוע. בשלב מסוים הטבע עשה את שלו, וקולו הצלול של פריד התבגר והשתנה. הנער נאלץ, כמו ילדי פלא רבים לפניו, לחדול מלשיר. "עם הזמן כבר כמעט השלמתי עם הגזירה. עד שבגיל עשרים הרגשתי תחושה של דגדוג בגרון, כאילו חסר לי משהו. החלטתי למרות הכל, לנסות ולהעז לחזור לשיר".