1.  מאז בחירתו לראשות הממשלה לפני 16 חודשים מקרטע בנימין נתניהו בדרך מדינית שאינה דרכו, ואינה מתיישבת עם המצע המדיני שעל בסיסו קיבל מנדט מבוחריו.

כזכור, נתניהו פרש מממשלת שרון רגע לפני ביצוע הנסיגה מעזה ועקירת היישובים, באמרו כי אינו יכול להיות שותף למהלך הזה. לאחר שעזה נפלה בידי החמאס והנסיגה ממנה הוכחה ככישלון מדיני וביטחוני, דיברו בליכוד על כך שהמו"מ המדיני הפך בלתי רלוונטי. אין פרטנר פלשתיני להסכם מדיני שיתפוס בשטח. מדינה פלשתינית אם תקום ביהודה ושומרון תיפול גם היא בידי חמאס, הסבירו נתניהו וחבריו. בני בגין הוסיף שגם בקדימה מבינים את זה, ולכן קיווה לצרף אותה לאחר הבחירות לממשלת אחדות בראשות הליכוד.

לאחר הוויתורים המפליגים שהציע אולמרט לפלשתינים, היה ברור שלממשלת נתניהו לא יהיה על מה לדבר עם אבו-מאזן. הרי לא יעלה על הדעת שנתניהו והליכוד יחלקו את ירושלים, ומצד שני ברור שאבו-מאזן לא יסכים למדינה פלשתינית ללא מזרח ירושלים כבירתה.

2.  אלא שעל בחירתו של נתניהו לראשות הממשלה הוטל צל כבד כחצי שנה קודם לכן, כאשר העם האמריקני בחר לנשיאו את ברק חוסין אובמה. אובמה לא איחר להצדיק את החששות מפניו. אהדתו הבסיסית לעולם המוסלמי ביחד עם עצות אנטי-ישראליות שקיבל ממקורביו, הולידו מדיניות של חמיצות עוינת כלפי הידידה הוותיקה והדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, והארת פנים מתרפסת כלפי שליטי ערב והאסלאם. זחוח מנצחונו הסוחף בבחירות ומשיעורי התמיכה הגבוהים בו שהראו הסקרים, אובמה נהג בראש ממשלת ישראל בהתנשאות בוטה וגלויה. "נפלנו על ממשל איום ונורא", הצטדקה לימור לבנת בהסבירה את התהום שנפערה בין ההצהרות שלפני הבחירות לבין המעשים שלאחריהן.

במקום לעמוד על זכותה של ישראל לדאוג לאינטרסים החיוניים שלה על פי הבנתה, נתניהו  וחבריו התקפלו תחת הלחץ. בצעד ששילב טעות מדינית עם פשיטת רגל אידיאולוגית, הודיע נתניהו בנאום בר-אילן על תמיכתו בהקמת מדינה פלשתינית.

כצפוי, ההכרזה מרחיקת הלכת מצד יו"ר הליכוד רק גרמה לאבו-מאזן להתבצר בסרבנותו. ממדיניות של "יתנו - יקבלו, לא יתנו - לא יקבלו" שעליה הצהיר פעם, עבר נתניהו למדיניות של "יתנו - יקבלו, לא יתנו - יקבלו עוד יותר". וכך נגררה ממשלת הליכוד לשרשרת מחוות ללא תמורה, ששיאן בהקפאה החמורה, המפלה וחסרת התקדים של הבנייה בהתיישבות היהודית ביו"ש. בינתיים מנצלים הפלשתינים את השקט היחסי לתנופת בנייה ששיאה בהקמת העיר החדשה רוואבי, שנועדה ליצור רצף התיישבות פלשתיני ולנתק בין יישובי מערב בנימין למזרחה. אבו מאזן למד שבתנאים המדיניים הנוכחיים הסרבנות משתלמת.  

3.  גם התנאים הפוליטיים לא הקלו על ראש הממשלה. כשלנגד עיניו הלחץ החיצוני הצפוי על ישראל, החליט נתניהו לצרף לממשלתו את מפלגת העבודה המובסת. בכך נוטרל חלק מהלחץ הפנימי שהיה צפוי מצד אליטות השמאל אילו החליט נתניהו לבסס את ממשלתו רק על הגוש הימני-דתי. באמצעות כניסתו לממשלה, שמירת תיק הביטחון בידו וחלוקת כהונות שרים לחבריו, הצליח אהוד ברק לחמוק, לפחות זמנית, מתשלום המחיר המתבקש של תבוסתו המהדהדת בבחירות - התפטרות מראשות המפלגה. אך ככל שחולף הזמן גוברים קולות הביקורת ומתחזק האגף האופוזיציוני במפלגת העבודה. ברק נותר למעשה יו"ר ללא מפלגה.

נתניהו ממשיך לתת לברק כבוד ומשקל הרבה יותר ממה שמצדיק כוחו הפוליטי, שהיה דל מלכתחילה ומאז כינון הקואליציה רק הולך ומתכרסם. לא ברור על סמך אלו הישגים בתפקידיו הבכירים בעבר או בהווה ראוי ברק לאמון הרב הזה. הקצין המבריק והמעוטר שקנה את תהילתו בלוחמת קומנדו זעירה, לא הוכיח הצטיינות דומה בתפקידים בכירים - לא בצבא ובטח שלא כשר ביטחון או כראש ממשלה. לעומת זאת נזקפים לחובתו כשלונות אסטרטגיים רבים: הנסיגה המבוהלת והמבישה מלבנון וההבלגה על חטיפת שלושת חיילי צה"ל לאחריה; ההתמודדות המהוססת וחסרת האונים עם 'אינתיפאדת אל אקצה' שעלתה במאות קרבנות; ולאחרונה - הטיפול הכושל בספינת 'מאווי מרמרה', שגרם נזק בינלאומי אדיר לישראל. ברק מרבה להשתמש באמצעי החביב על שרי ביטחון כושלים מהשמאל המבקשים לרצות את מצביעיהם: התעמרות במתנחלים. סגירת ישיבת הסדר שמגלה עצמאות מחשבתית מוגזמת, או אכיפה דרקונית של גזירות ההקפאה מעבר למה שנכלל בהחלטת הקבינט - הכל הולך. וכך, כשבשנים האחרונות כהונת שר הביטחון נתונה על פי רוב בידי מפלגת העבודה, הופכים המתנחלים לציבור היחיד בין הירדן לים אשר חי תחת כיבוש של ממשל צבאי עוין. לא לנצח יוכל נתניהו להתנער מאחריותו לתוצאות מעשיו של אהוד ברק, לו הוא מעניק גיבוי עקבי ומלא.

4.  לאחרונה חלה התבהרות מסוימת בעננה המדינית התלויה מעל לראשה של ממשלת נתניהו. אובמה מתחיל ככל הנראה להבין שמדיניותו המתרפסת כלפי האסלאם לא מובילה לשום מקום. הציבור האמריקני מגלה חוסר שביעות רצון שהביאה לצניחת התמיכה שהוא מעניק לאובמה בסקרים. בעוד מספר חודשים יתקיימו בחירות לקונגרס, ואובמה ותומכיו הדמוקרטים הבינו שאין להם ברירה אלא לחייך לישראל. נתניהו התקבל הפעם בוושינגטון בכבוד ובאהדה, גם אם מעושה. הצהרותיו כי הקפאת הבנייה לא תוארך התקבלו ללא מחאה של ממש. בנסיבות הללו יכול נתניהו כעת להשלים את המהלך ולהשתחרר אט אט ממלכוד מתווה המדינה הפלשתינית שאליו הוא נקלע.