שופטים ושוטר

החמרת עונשו של השוטר שחר מזרחי, שנידון ל-30 חודשי מאסר על הריגת פורץ מכוניות, מוכיחה את התנוונות השכל הישר וההבחנה בין טוב לרע במערכת המשפט. מרוב פלפולים משפטיים, סעיפי סעיפים וביטויים כמו "כבודו", "המקרה דנן" ו"למען הסר ספק", שכחו השופטים הנכבדים את העולם האמיתי, עולם שבו מתקבלות החלטות של חיים ומוות ברגע אחד ולא אחרי שנים רבות כמו בבתי המשפט. עולם שבו מסתובבים טיפוסים מסוכנים מתחתית שרשרת המזון ופוגעים בחברה, ולא מסתפקים בזריקת נעל על שופטת.

צריך להבחין כאן בין שני דברים: הרשעתו של מזרחי מחויבת המציאות, משום שהוא עבר על החוק. לגבי העונש, זהו שיקול דעת נטו, שאין לו דבר וחצי דבר עם החוק אלא אך ורק עם הקוד המוסרי הפנימי של כל אחד מהשופטים. מבחינה זו, כישוריהם של שופטי העליון לקבוע אמות מוסר לחברה הישראלית מוטלים בספק. פסיקותיהם במהלך השנים מוכיחות עד כמה לקוי שיקול דעתם, והדוגמאות רבות וידועות.

במקרה הנוכחי, טובת החברה הישראלית דורשת את הדחתו של השוטר היורה מתפקידו והעברתו לאגף תיוק המסמכים בתחנת המשטרה הקרובה. אין לנו צורך בהארי מזוהם כחול-לבן, אלא רק באנשי חוק המסוגלים לעבוד לפי הכללים. אולם טובת החברה דורשת גם הבחנה מוחלטת בין שליחיה הנאמנים, כולל אלה שחטאו, לבין פורצים נאלחים הגוזלים לא רק את רכושם של אזרחים תמימים אלא גם את זמנם, כבודם וחדוות חייהם. האמירה המוסרית חייבת להיות ברורה: חייו של שוטר, המסתכן כדי להגן על החברה ולא כדי לשבור באלות את ראשיהם של מפגינים, הם חיים של עבודת קודש; ואילו חייו של פורץ – קל וחומר אדם שהוכיח עצמו כמסוכן – אינם שווים 30 חודשי מאסר. המוטיבציה של הפרקליטות להחמיר בעונשו של מזרחי, וקבלת הערעור על ידי שופטי העליון, מעבירות יחד את המסר ההפוך ונותנות זריקת עידוד לציר הפשע בחברה הישראלית, למרבה הצער לא בפעם הראשונה.

בימים אלה אנו מציינים חמש שנים לפינוי גוש קטיף וצפון השומרון, ושוב עולה לדיון הוויכוח על התמיכה בגירוש, אם זו נבעה מרדיפת שלום או מרדיפת מתנחלים. זהו דיון עקר, משום שאם יש משהו שהתחדד באותם ימים – זוהי המחנאות החד-ממדית שאפיינה את הפוליטיקה והתקשורת, וממשיכה להוביל אותן אפילו היום, לאחר שתוצאות ההתנתקות כבר ידועות.

אין דרך להפריד בין הסיבות השונות לתמיכה בהתנתקות, משום שהן כמעט תמיד באות יחד, בעסקת חבילה: תקווה לשינוי מדיני חיובי, שאיפה להיפטר משטחים ולהחריב התנחלויות, הדחקת אפשרות של טרור, הגשמת החלום להיפרד מהערבים, ובעיקר שנאה יוקדת ליריבים פוליטיים ותיאולוגיים – על זקניהם, נשיהם וטפם – ורצון עז להכאיב להם ככל האפשר. שמועות עקשניות טוענות כי יש גם 'מחנה שלום' אחר, המחובר בראש ובראשונה למורשתו ולארצו ולעמו, אבל קולו של מחנה זה נדם ב-2005 ובקושי נשמע גם היום.

ערב הגירוש העליתי כאן הצעה כלכלית מפתה לאמני ישראל: רכישת דיסק של כל זמר ידוע (בציבור הכללי) שיואיל בטובו לרדת דרומה ולהופיע בגוש קטיף. בתחילה, אני מודה, חששתי ברצינות כי אני עומד לפשוט רגל. בסיומה של התקופה התברר כי הוצאותיי הסתכמו ב-120 ש"ח לערך, בעוד ספריית הדיסקים שלי מועשרת באהוד בנאי ובאריאל זילבר בלבד. למעט בנאי, שום זמר מן השמאל לא הרשה לעצמו לבוא ולעודד את ילדי גוש קטיף שעמדו על סף גירוש מביתם. גם אמנים שהעזו בכל זאת לחרוג מהשורה ולהשמיע קולות של תמיכה אנושית א-פוליטית במפונים, דוגמת מני בגר ונמרוד לב, זכו להרמת גבה במקרה הטוב ולגידופים במקרה הרע. חשכת המחנאות נפלה גם על המילייה האמנותי, זה המתיימר להשמיע קול ייחודי, הומניסטי ואנטי-ממסדי, וזוהי ההתנתקות האמיתית של התקופה.

מבזק די-וי-די: במבצע בזק אישי צפיתי בשניים מהסרטים האמריקנים הבולטים של השנים האחרונות: 'ארץ קשוחה' ו'מטען הכאב'. שני הסרטים, יחד עם 'נער החידות ממומביי' שכבר הוזכר כאן בעבר, זכו בפרסי האוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר בשלוש השנים האחרונות. מכאן אפשר לשרטט את הפרופיל הבעייתי של המועמד האולטימטיבי לאוסקר: סרט מסוגנן, מצולם להפליא וערוך כהלכה, ובעיקר עשוי מרצף של התנגשויות אלימות, עם מסגרת עלילתית רופפת המחברת בתפרים גסים את הסצנות החזקות והקשות לצפייה.

האם לצפות בסרטים? ובכן, תלוי מה אתם מחפשים. מי שמוכן לצאת מסרט מבריק בתחושה שהוא עצמו אידיוט – שייקח את 'ארץ קשוחה', וסיום הסרט כבר יעניק לו את התחושה המתאימה. מי שרוצה לראות שוב את 'שתי אצבעות מצידון', רק בלי היורים-ובוכים הצדקני של הישראלים, שילך על 'מטען הכאב'. בכל מקרה, שניהם טובים בהרבה מ'נער החידות', אם כי עדיין מעוררים געגועים עזים ליצירות פחות מדממות ולא פחות מרשימות.

מהאמנים הבודדים שהזדהו עם עקורי הגוש. אריאל זילבר

עוד לא היה קונצנזוס כזה בתולדות צרכנות התקשורת העברית. אין אדם בארץ שרצה באמת לקרוא, לשמוע או לדעת על רצח שלושת הילדים על ידי אביהם. איש לא היה מעוניין בחדשות הרצח ליד הקפה של הבוקר או במהלך ריצה בחדר הכושר. ובכל זאת נחשפנו לכותרות הראשיות והמשניות והשלישיות ביום-יומיים שאחרי. מה גורם לכלי התקשורת להתמקד בכל מה שאפל בעולמנו? מדוע לא להדגיש את החדשות החיוביות? ובכן, נדמה לי שהתשובה ברורה: אם החדשות הראשיות יהיו טובות, את מי יוכלו להאשים בהן בטורי הפרשנות?