שנים ארוכות מחייו הקדיש הרב פילבר, מתלמידיו הקרובים ביותר של הרצי"ה, לעריכת כתבי היד של הרב קוק והוצאתם לאור, המרכזיים שבהם הם סדרת ספרי 'עין אי"ה' וחלק ד' של 'אגרות הראי"ה'. במקביל עסק באינטנסיביות גם בכתיבת ביאורים על רעיונותיו של הרב, שהפכו לספרים פופולריים בקרב ציבור שוחרי דרכו של הרב קוק, בהם פירוש על 'אורות התשובה', וכן הספרים 'איילת השחר', 'חגים וזמנים', 'ארץ ושמים', 'כוכבי אור' ועוד.

הרב קוק על תקרת בית המדרש

ההתקשרות אל דרכו של הרב קוק לא היתה מובנת מאליה בתקופה בה גדל הרב פילבר. כילד דתי בתל אביב שלפני קום המדינה, הוא זוכר שרק בודדים נשארו עם הכיפה לראשם בתום בית הספר היסודי. "בסיום כיתה ח' נערך באופן קבוע טקס שריפת הברטים, זה מה שחבשו אז במקום כיפות", הוא נזכר. יד ההשגחה, הוא אומר, כיוונה אותו ואת חבריו להיות שבט 'איתנים' המפורסם של בני עקיבא, שהיה קו פרשת המים בדרכה של בני עקיבא ושל הנוער הציוני דתי בכלל. חברי השבט היו הראשונים שהגיעו במסה של כמה עשרות לישיבה תיכונית – ישיבת כפר הרא"ה. התלמידים בכיתתו של הרב פילבר היו בין השאר הרב צפניה דרורי, הרב זלמן מלמד והרב בנימין הרלינג הי"ד. בכפר הרא"ה, תחת הנהגתו החינוכית של הרב נריה, פיתח הרב פילבר את אהבתו הראשונית אל הראי"ה קוק. "היתה כיפה בתקרת בית המדרש בכפר הרא"ה", הוא מתאר "ומכל צדדיה היו כתובים משפטים מתוך כתבי הרב זצ"ל. בכל פעם שהיינו מביטים למעלה, מבטינו המשוטטים נתקלו במשפטים הללו והם פרנסו את חלומות הנעורים והשאיפות הרוחניות למען הכלל".

קבוצת התלמידים האיכותית בכפר הרא"ה היתה גם זו שגיבשה בסתר את גרעין גחל"ת – גרעין חלוצים לומדי תורה, שביקש להפוך את ההגשמה בקיבוצים שנהגה אז בגרעיני בני עקיבא, להגשמה שמשלבת גם לימוד תורה משמעותי במהלך היום. בשנת תשי"ד הקימו החברים את ישיבת כרם ביבנה, גם היא אגב על פי חזונו של הרב קוק. הרב פילבר עצמו חש תוך חודשים ספורים כי הוא אינו מוצא את דרכו מבחינה השקפתית בישיבה. חברו, הרב עוזי קלכהיים זצ"ל, היה זה שמשך אותו ל'מרכז הרב'. "הגעתי לביקור ופגשתי את הרב צבי יהודה", מספר הרב פילבר "מיד נוצר בינינו ה'קליק'". הרב פילבר, עם חברים נוספים משבט איתנים, היו אלה שבנו מחדש את ראש הגשר של ישיבת 'מרכז הרב', שהידלדלה משמעותית אחרי מלחמת השחרור, עם הנוער הציוני דתי הארצישראלי.

הקליק הראשוני עם ראש הישיבה הפך לקשר עמוק ומשמעותי, שהרב פילבר אפילו לא יודע להסבירו. "נוצרה כימיה ביני לבין הרצי"ה. אין לי הסבר. הביטוי הכי חזק לקשר שלו אליי היה שהוא פשוט לא נתן לי בשום אופן לעזוב את הישיבה. כשעזבתי עם הרב חיים דרוקמן להקים את ישיבת אור עציון, אמרתי לרב צבי יהודה שאני עובר. הרב אמר: הוא עובר, אתה לא. גם אני הייתי מאוד קשור אליו, דבוק בו בכל הזדמנות. היו לנו שיעורים פרטיים, שיחות נפש בכל מיני עניינים". אנקדוטה מעניינת שמתאר הרב פילבר, מוכיחה עד כמה גדולה היתה התנגדותו של הרצי"ה לכך שהרב פילבר יעזוב את הישיבה. היה זה לאחר תקופה בה חש הרב פילבר כי הוא חייב לשנות מקום. כיוון שידע כי רבו יסרב, הוא השאיר לו מכתב בתיבת הדואר, ונסע לישיבת כפר חסידים. מכתב תקיף שקיבל מרבו הורה לו לשוב אל הישיבה, אולם הרב פילבר היה נחוש להמשיך לבצע את החלטתו. תוך כמה ימים הוא חש כאבים עזים בשיניו. הרופא המקומי עקר לו שן, אולם אז הוא החל לסבול מדימום בלתי פוסק במקום העקירה. "לא היתה לי ברירה", מחייך הרב "לקחתי את המזוודה ועליתי לירושלים, לרופא הקבוע שלי. לא עזר לי כלום, חזרתי לישיבה".

במהלך השנים שחלפו הספיק הרב פילבר להקים מפעלים חינוכיים שלא כאן המקום להרחיב אודותיהם, אולם ידו היתה בהקמת רשת החינוך התורני 'נעם-מרחביה', הוא ייסד ועמד בראש הישיבה לצעירים שליד 'מרכז הרב', ואף הספיק לכהן ברבנות בקיבוץ חפץ חיים. על עבודותיו בתחום התורני והחינוכי זכה לפרס יקיר ירושלים ולפרסים ספרותיים.

 "גם הרב לא פחד לפרסם"

עוד בחייו, התיר הרצי"ה לרב פילבר לסייע לו מעט בעבודת הוצאת הספרים, וניתנה לו המשימה לסדר את המפתחות בחיבור ההלכתי 'עזרת כהן'. בהקדמת הרצי"ה לספר, הוא מפליג בתשבחות אודות תלמידו הקרוב: "חביבי, אוצר התורה ויראה טהורה ודעת קודש", מכונה שם הרב פילבר.

לאחר פטירתו של הרצי"ה, שעד אז היה העורך והמוציא לאור היחיד של כתבי אביו, הועברו הכתבים לידי ראשי הישיבה. הרב פילבר קיבל לידיו צילומים של חלק מכתבי היד, ובמקביל גם מהדורה מוקלדת שלהם. תחילה יצאו תחת ידו האגרות (חלק ד') ולאחר מכן סדרת עין אי"ה. מהמדפים העליונים והשמורים בספרייתו, הוא מוציא את הקלסרים העבים ומראה לי את ההקלדות בדפוס מכונות הכתיבה של אז. בין לבין מסומנים תיקונים בדיו כחולה, מעשה ידיו של הרב פילבר. עבודת העריכה שנעשתה על ידו היתה מינימליסטית: נקודות או פסיקים, תיקון אות, חילופי זכר ונקבה או הוספת מילה בודדת שנראה כי חסרה במשפט, תוך השוואה לכתב היד המקורי. מבחינתו היה מדובר בהחלטה אסטרטגית: "השיטה שלי היא לא לשנות את לשונו של הרב בשום פנים. היו כאלה שטענו נגדי, בעקבות קטעים מסוימים בעולת ראי"ה שערך הרב צבי יהודה והם למעשה ליקוטים מתוך עין אי"ה, ובהם עשה הרצי"ה עבודת שכתוב משמעותית. הוא למשל לא רצה שמילה כמו פילוסופיה תופיע בפירוש לסידור, ולכן שינה את זה ל'חוכמות'. הם דרשו ממני שאת אותם קטעים שהובאו בעולת ראי"ה, אדפיס בעין אי"ה באותו נוסח ששכתב הרצי"ה. אמרתי: לא בא בחשבון, אני צריך להביא את הרב קוק, לא את הרב צבי יהודה. אני משאיר כמו שהרב כתב".