אני שואל את רג'יניאנו על היותו אמן חוזר בתשובה שאחוז בלהט של השפעה, לא רק על החברה החילונית ממנה בא אלא גם על החברה אליה הגיע. הדבר לא מצוי על פי רוב בדמות הסטריאוטיפית של חוזר בתשובה, שחש התבטלות בפני העולם החדש שגילה. כתשובה הוא מפנה אותי אל מאמר חז"ל בסוף מסכת סוטה "בעקבות משיחא חוצפה יסגי". "הדברים עליהם אני מדבר הם חוצפה!" הוא אומר תוך שהוא מפנה את המאמר לכיוון חיובי מפתיע. "אי אפשר לומר שמכיוון שאני נהיה דתי אני הופך להיות נחבא אל הכלים, ומסתגר לי בכולל. צריך לזכור שאנחנו היהודים פחות מפרומיל מאוכלוסיית העולם. אנשים לא מכירים יהודים, ואם כבר הרי שהם מכירים רפורמים. איך נשבור את הסטיגמה שיהודים זה לא רפורמים, שעושים חתונה של יהודי וגויה עם רב רפורמי וכומר? הם רואים את ראש הממשלה שלנו שנראה כמו אמריקאי, מדבר כמוהו ואוכל כמוהו, ואנשים בעולם חושבים שלהיות יהודי פירושו רק לגור בארץ ישראל. המלחמה שלנו פה זה כמו המלחמה של האמריקנים בוויטנאם או המלחמה של בריטניה באיי פוקלנד. אם לא יהיו סרטים יהודיים, ואין הכוונה דווקא לסרט שיהודים עושים אלא לסרט יהודי אמיתי, איך יידעו מה זה באמת להיות יהודי?".

תחושת השליחות שלו נובעת גם מתחושת דחיפות. "אנחנו נמצאים בתחילתה של שואה", הוא מזהיר "ואנחנו חייבים להתעורר". מבחינתו כולנו, אשכנזים וספרדים כאחד, ניצולי שואה. רג'יניאנו, למרות מוצאו הטריפוליטאי, הוא אכן בן לניצול שואה אמיתי שהיה בברגן בלזן. סבא שלו נשלח מלוב לאירופה, שם הוכרח לעסוק בכריית קברים לילדים יהודים חיים. בסוף המלחמה התחנן הסב לפני החיילים הנאצים שיחוסו על הילדים, אולם הם סירבו. הוא סימן את מקום הקבורה, וכשבאו בעלות הברית ושחררו אותו ואת חבריו, הוא הפנה אותם למקום הקברים תוך שהוא מסביר שאתמול קברו כאן ילדים יהודים חיים ואולי ישנם עוד ילדים חיים. לאחר בדיקה התברר כי 80 אחוז מהילדים נותרו בחיים. לימים, כשהילך הסב ברחובות נתניה, פנתה אליו אישה אחת ובהתרגשות סיפרה לו כי היא אחת מאותם ילדים שניצלו בזכותו.

על השואה הכין רג'יניאנו הצגת יחיד, המספרת על מסירות נפשו של אדם חילוני שהובילה לכך שבנו יהפוך כעבור שנים למחזיר בתשובה גדול. ההצגה הזו, כמו גם הצגות אחרות של רג'יניאנו, מתאפיינת בהפגנת רגש רב, עד רמת ה'אקסטרים'. רג'יניאנו רואה בהצגת מצבים קיצוניים על הבימה הכרח שאמור לגרום לקהל להתרגש וממילא להשתנות בעקבות ההצגה.

לבכות את התנ"ך על הבמה

רג'יניאנו מדבר על הבעיה העקרונית העומדת בפני אמן, והיא האמת: "אמנות זה דבר לא טבעי ולא אמיתי. אתה יודע שלא באת לראות דבר אמיתי, והשחקן לא באמת בוכה. אם האמנות היתה אמת הפָסל היה עומד במקום הפֶסל שיצר, והגיטריסט היה מנגן ושר בביתו של השומע ולא רק דרך הדיסק. וזה מה שכואב, כי זה שקר". לדבריו, כשהאמן לוקח תכנים יהודיים תורניים, הבנויים על פי הכללים היהודיים האמיתיים, ומלביש אותם על האמנות הלא אמיתית, היא מתקדשת ומקבלת עוצמות אדירות. "מספיק התעסקתי בטקסטים של שיקספיר", הוא אומר.

רג'יניאנו אינו חושב שמגבלות הלכתיות אמורות להפריע ליכולת היצירה. בבית הספר למשחק שבניהולו, לא תופיע אישה על במה בפני גברים. הוא אומר שהפיתרון שנקט שולי רנד ב'אושפיזין', כשלקח את אשתו האמיתית כדי לשחק את אשתו בסרט, אינו מתאים לתיאטרון, שהוא, כאמור, הרבה יותר חי וקרוב. וזה לא שהוא מתנגד למשחק אצל נשים. "יש שחקניות נפלאות", הוא אומר "שיעשו הצגות לנשים". ואכן, במקביל לבית הספר למשחק של הבנים, קיים ביד בנימין גם בית ספר לבנות, עם מורות שגם הן נטועות עמוק בתחום התיאטרון. רג'יניאנו גם לא מתלהב מכך שגברים יציגו בפני נשים, והיתה לו אפילו מחשבה שכשהוא מלמד נשים, לעשות זאת מאחורי פרגוד. לדעתו חלק מההשפעה שצריכה להיות לתיאטרון היא עצם העובדה שהציבור ילמד שגברים לא צריכים לראות נשים על הבמה. "חוץ מזה, אפשר לדבר על אישה, גם אם היא לא ממש נמצאת על הבימה", הוא אומר.

רג'יניאנו סבור שההגבלות אינן משהו שאמור להפריע, אלא דבר שאמור לתת ייחוד והגדרה. הוא חוזר כמה פעמים במהלך הראיון על העובדה ש"אנשים מחפשים הגדרה. העובדה שלא כל דבר אני אוכל, לא בכל דבר אני נוגע, ולא כל דבר אני עושה, יוצרת הגדרה. בלי זה אין לי ייחוד ואני כמו כל אחד אחר. הגדרה היא מלשון גדר".

רג'יניאנו יוצא נגד המנהג הרווח בעולם הקולנוע, לפיו סרטים בהם ישנן בעיות אלימות וצניעות קשות גם מנקודת המבט החילונית, מסומנים בסימון המגביל את גיל הצופים. "אני לא מבין – סרטים כאלה הורסים רק ילד פחות מגיל 18, אבל אדם בן שלושים הם לא הורסים?!". מבחינתו העובדה שבנו הצעיר של יוצר לא יכול לראות את הסרטים שאביו עשה, מעידה על כך שהסרט פסול. "גדלתי על סרטים בהם אדם באופן קבוע חוזר הביתה ושותה כוסית ויסקי, ועל סרטים בהם יש בגידות, סמים ואלימות. לא שלא צריך לפעמים לדבר על בעיות של סמים, אבל לא בצורה בה זה נעשה בעולם החילוני. העיתונות מלאה בדיווחים על אלימות. אני צריך שהבת שלי תשאל אותי על הילדים שאבא שלהם רצח אותם?!".

הרצון החזק של רג'יניאנו להשפיע ולקדש שם שמים בעבודתו, הוביל אותו לחבור לפני מספר שנים לבית הספר לקולנוע שהוקם על ידי הרב שמואל טל ליד ישיבת 'תורת החיים' ביד בנימין. לאחר שכבר לימד בבית הספר לקולנוע, הוא פנה לרב טל והסביר לו שבית ספר לקולנוע לא מספיק, וצריך להקים גם בית ספר למשחק. כך נחנכו בתחילת השנה שני בתי הספר למשחק, לבנים ולבנות.