1. טוב עשה היועץ המשפטי לממשלה כאשר הורה על הקפאת תהליך מינוי הרמטכ"ל הבא עד לבירור פרשת 'מסמך גלנט'. כל עוד לא הוסרה העננה הזאת מעל לראשו, לא ניתן יהיה למנות לרמטכ"ל את האלוף יואב גלנט - שעד כה נחשב למועמד המוביל לתפקיד הבכיר. מאידך, לנוכח הטענות שהמסמך מזויף, לא יהיה זה הגון להכניס את גלנט להקפאה ולמנות לתפקיד את אחד האלופים האחרים.

דחיית בחירת הרמטכ"ל הבא עד לתום הבירור היא צעד מתבקש, במיוחד לנוכח העובדה שאין כנראה סיבה של ממש להיחפז בהחלטה. אלא אם ראוי להחשיב כסיבה כזאת את רצונו של אהוד ברק להציק לרמטכ"ל הנוכחי גבי אשכנזי, להכתיר כבר כעת את יורשו, ולהפוך אותו לברווז צולע בחצי השנה האחרונה לכהונתו. עירוב של שיקולי אגו ופוליטיקה בהחלטות בעלות חשיבות לאומית מאפיין את דרך עבודתו של אהוד ברק במשרד הביטחון. גם מסיבה זו, וגם משום ששר הביטחון הוא חסר תמיכה פוליטית ומייצג בממשלה בעיקר את עצמו, מן הראוי שבחירת הרמטכ"ל הבא תתקבל כהחלטה משותפת, תוך מעורבות משמעותית של ראש הממשלה והשרים הבכירים. אגב, בסיטואציה הפוליטית הנוכחית, פרישה של ברק ומפלגתו מן הממשלה תוך חודשים ספורים היא אפשרות סבירה למדיי. בנסיבות אלו ודאי לא ראוי שברק לבדו יבחר את הרמטכ"ל הבא, אשר כלל לא ברור מי יהיה שר הביטחון שמולו יעבוד.

תבחרו לנו רמטכ"ל שלא משוכנע שהוא הטוב מכולם. תנו לנו רמטכ"ל שחש נרעש ונפעם מול גודל האחריות, ושמקבל את התפקיד רק לאחר שמפצירים בו ומשכנעים אותו

2. מזויף או לא, 'מסמך גלנט' הוא ביטוי מצער של נורמות ציבוריות קלוקלות ומידות לקויות שלמרבה הצער חלחלו גם אל צמרת צה"ל. שימוש ביועץ אסטרטגי לצורך הכפשת יריבים על פי תכנית מסודרת הוא אמנם צעד אחד יותר מדי. אבל האמביציה האישית המוגזמת והנכונות לדרוך על הזולת בדרך למעלה הן תופעות הרבה פחות נדירות. לא במקרה התאונן הרמטכ"ל לשעבר בוגי יעלון על ההכרח לנעול נעליים גבוהות בקרית המטכ"ל, כדי להיזהר מהנחשים הרוחשים שם.

הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ היה מאוד בטוח בעצמו ובהתאמתו לתפקיד. לשאלה כיצד יפקד איש חיל האוויר על צבא שחילות היבשה הם המרכיב העיקרי שלו, היתה לו תשובה שנונה ויהירה: כדי להתמנות לרועה אתה לא חייב קודם כל להיות כבש. לימים הוכח כי חלוץ היה רמטכ"ל טוב בעיקר כדי לבצע את משימת הגירוש, ואילו נטייתו המוגזמת להישען על חיל האוויר היתה אחד הגורמים המרכזיים לכישלון של מלחמת לבנון השנייה.

אז מדוע חלוץ היה כל כך בטוח בעצמו? אולי משום שזוהי רוח התקופה. זו אותה רוח שמניעה אזרחים חסרי הכשרה וניסיון להגיע לריאיון עבודה ולהפגין ביטחון עצמי מוחלט בהתאמתם לתפקיד. זוהי אותה רוח שעליה מתחנכים הצעירים של היום ששואפים להגיע הכי למעלה ומוכנים לדרוס הרבה ערכים ואנשים בדרך לשם. גם באזרחות יש לאווירה הזאת מחיר כבד, אבל כאשר מדובר בהגנה על ביטחון המדינה ואזרחיה - אסור בשום אופן לתת לרוח האגוצנטרית הזאת להפוך לדומיננטית.

אז אנא, תבחרו לנו רמטכ"ל שלא משוכנע שהוא הטוב מכולם. תנו לנו רמטכ"ל שחש נרעש ונפעם מול גודל האחריות, ושמקבל את התפקיד רק לאחר שמפצירים בו ומשכנעים אותו. מנו רמטכ"ל שירגיש טוב לפרוש בדרגת אלוף, ושהפלאפל הנוסף על הכתף הוא עבורו לכל היותר אופציה ובטח שלא אובססיה.

כמה טוב יהיה אם הרמטכ"ל הבא יהיה כזה שמשימת ההגנה על עם ישראל ומדינתו תהיה חשובה לו הרבה יותר מקידומו האישי, והוא יסכים לקחת אותה עליו רק לאחר שיוודא שאין מישהו אחר שיעשה אותה טוב ממנו.

3. ובנושא ביטחוני אחר: הכותרות הגדולות מדיוני ועדת טירקל יוצרות חוסר פרופורציה שיש בה כדי להטעות. ייעודה האמיתי של הוועדה הזאת אינו לבחון את הליקויים בתפקוד צה"ל ומערכת הביטחון באירועי המשט, אלא לוודא את צדקתה של ישראל לנוכח הביקורת הבינלאומית בעניין מוסריות הפעולה וחוקיותה. אין ספק שהתגלו פשלות מודיעיניות ומבצעיות בפשיטה על הספינה מרמרה, אך לא כל טעות מחייבת מסקנות אישיות ועריפת ראשים. אם לאחר אסון השייטת בו נהרגו 12 מחיילינו לא נערפו ראשים, אין צורך לעשות זאת לאחר אירוע שהסתיים, ברוך ה', רק בפצועים מהצד שלנו והרוגים מהצד שלהם. טעויות בסדר גודל כזה לא מחייבות הדחות, אלא הודאה בטעות והסקת מסקנות - בעיקר בתחום הליכי קבלת ההחלטות.

ביניים: רב הדומה למלאך

75 שנים חלפו מיום פטירתו של מרן הראי"ה קוק זצ"ל, ונראה כי השפעתו רק הולכת וגוברת עם השנים. תורת הרב קוק היא כיום מפת הדרכים הרוחנית עבור רבבות אנשי תורה ואמונה הקשורים למעגלים המתרחבים של בית מדרשו. על יסוד תורת הרב קוק ובנו-ממשיכו הרב צבי יהודה נבנתה תפישת עולם שלמה, שמאפשרת לחיי התורה והקדושה לפעול בתוך המציאות החומרית וההיסטורית ולגלות את כבוד ה' בעולם בעוד ועוד תחומים.

רעיונותיו הגדולים של הרב קוק מקבלים עוצמה נוספת מתוך ההיכרות עם דמותו הענקית. ההתוודעות אל גדלותו בתורה ובתפילה, במידות ובמעשים, בכישרון ובעמל, בהלכה ובאגדה, בנגלה ובנסתר, בשכל וברגש, היא מבוא חשוב לבניית יחס נכון אל תורתו, ספריו ורעיונותיו. זאת ועוד: לא כל אדם מסוגל ללמוד לעומק את ספרי הראי"ה הקשים, אך סיפורי הצדיקים אודותיו הם שווים לכל נפש.