האווירה בביתם של לאה ואליהו פרלמן בתקוע השבוע מרוממת, מזכירה קצת ערב שבת חתן. הטלפון לא מפסיק לצלצל, כשמעברו השני של הקו מברכים ותומכים מכל רחבי הארץ. הכיבוד מוגש שוב ושוב לשולחן, האורחים נכנסים ויוצאים. חתן השמחה עצמו, הבן חיים, מתרוצץ הלוך ושוב בין בני המשפחה, רעייתו ושלושת ילדיו, לבין המבקרים הרבים שמגיעים לחזק את ידיו ולברך אותו לרגל השחרור. "מאז יום חמישי, כשהגעתי לפה, באו לכאן אנשים מכל הארץ ומכל גווני הקשת לתמוך, לספר לי שהתפללו עליי. אנשים שאני לא מכיר בכלל", הוא מספר. "השב"כ כל כך רצה לתת לי את התחושה שאני הזוי, שנוא, שאני שב"כניק. עכשיו אני יוצא החוצה ומקבל כזה חיבוק גדול מכולם. אנשים גם יודעים שאנחנו במצב כלכלי קשה, הם תורמים ועוזרים".

הבחור הקטן והנמרץ לא איבד את חוש ההומור במהלך החודש שעשה בין כותלי מתקן השב"כ. "אני בן 31", הוא עונה לשאלתי, ונזכר כי "בדיוק 31 יום הייתי כלוא אצל השב"כ. מזל שאני לא בן 50..." הוא מחייך. בשבוע שחלף מאז שוחרר למעצר בית בבית הוריו, הוא לא הצליח למצוא עדיין רגע שקט לעצמו. "אין לי זמן לעצמי", הוא מתלונן בבדיחות הדעת "כל היום ראיונות, טלפונים. זה יותר קשה מהחקירות...". אבל מיד הוא עוצר את עצמו, קוטע את ההלצות ומסביר בארשת פנים רצינית: "גם עם השב"כ התבדחתי כל הזמן, צחקתי איתם", הוא רומז לתקופה בה הופעל על ידם, "זאת היתה הטעות שלי".

"החוקר 'מופז' רצה שאעמוד בזמן החקירה, אבל הידיים שלי היו קשורות מאחורי הגב. הוא הרים לי את הידיים עם האזיקים בכוח, וכמעט הוציא לי את הידיים מהמקום. נפלתי, והוא שוב הרים אותי באמצעות האזיקים. זה חזר כמה פעמים, כשהחוקרים האחרים עוזרים לו"
חוסר מוצא כלכלי

הוא מתיישב ופותח בסיפורו. גופו מתחיל אוטומטית להתנועע בתנועות של תפילה כשהוא יושב מול מראיין, בדיוק כפי שנהג במשך 31 ימי חקירות אינטנסיביים. אבל הפעם, בשונה מהיחס שהעניק לחוקריו, הוא שוטח בפירוט את קורותיו.

פרלמן עלה עם משפחתו מרוסיה כילד בן עשר, כפי שמעיד המבטא הקל שמלווה את דיבורו. הוא למד בתלמוד תורה בירושלים, ואת בר המצווה כבר חגג בבית החדש בתקוע. בהמשך למד בישיבת חב"ד ולאחר מכן בישיבת 'הרעיון היהודי'. הוא נרשם לישיבת הסדר במטרה להתגייס לצה"ל, אולם צה"ל סירב לגייסו בשל השקפותיו. במשך תקופה שימש רכז נוער בתנועת 'כהנא חי', ובמהלך המאבק בגירוש נעצר כמשתתף בחסימות הכבישים. את לימודיו האקדמיים החל במגמת האלקטרוניקה במכון לב, אולם לאחר מכן חש שהתחום לא תואם את שאיפותיו. הוא פנה ללימודי רפואה משלימה ולאחר מכן הוראה וחינוך גופני במכללת גבעת וושינגטון. במשרד החינוך נאמר לו שלא תהיה לו בעיה בקבלת רישיון הוראה, והוא סיים את לימודיו והחל לעבוד בבית ספר מיוחד לבעלי בעיות התנהגות קשות. לאחר תקופה קצרה בעבודה, קיבל הודעה כי משרד החינוך לא יאפשר לו לקבל רישיון הוראה בשל עבירות מתקופת ההתנתקות. מצבו של פרלמן החל להידרדר. באין לו אפשרות לעבוד ולהשתכר, חובות מהלוואות מותנות שלקח כדי לממן את לימודיו רבצו עליו ללא יכולת פירעון. גם כלכלת משפחתו בת חמש הנפשות לא יכלה להתקיים כשהוא מחוסר עבודה. מצבו הכלכלי וגם הנפשי הגיע לשיאים של שפל.

בדיוק בנקודה הזו יצרו איתו קשר אנשי השב"כ. יצוין כי לפני עשר שנים עבר פרלמן חוויה דומה, כאשר נוצר קשר בינו לבין השב"כ. הוא קיים איתם מספר פגישות ("זה היה בשבילי בבחינת הרפתקה") אולם כשנדרש להעביר מידע, ניתק את הקשרים מיד. הפעם הפיתוי היה קשה יותר. פרלמן הוזמן לפגישות במלונות יוקרה, כאשר בתום פגישה של מספר שעות הוא מקבל סכומי כסף נכבדים במזומן, שנעו סביב אלף שקלים. תחילה הציגו עצמם המפעילים כידידים שמבקשים לסייע לו במצוקותיו ולהשיג לו את רישיון ההוראה. פרלמן ניאות לשוחח, במיוחד לאור נסיבות חייו האישיות. הוא הפך לתלוי בהם כלכלית. הוא חשב שישתף איתם פעולה עד לרגע בו יבקשו מידע, ואז יתנתק. אולם הם לא הרפו. כשנדרש למסור מידע, החל להמציא פרטים באשר לפרשת 'הדוקר הסדרתי' שרצח ופצע ערבים בירושלים לפני כעשור. בהמשך יצר איתו קשר מפעיל בשם 'דדה', ששיבץ אותו במקום עבודה תמוה (חלוקת דוחו"ת לכלבים משוטטים), וניסה להדיח אותו בין השאר לרצח מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, ראאד סלאח. את השיחות הללו הקליט פרלמן בסתר.

ביום בו הודיע למפעיליו כי הוא מנתק את הקשר עימם, שב פרלמן הביתה והחל באריזת חפציו. היה לו ברור שמעצרו בידי השב"כ הוא רק עניין של זמן. הכוחות הגיעו לביתו בגבעת וושינגטון בשעת לילה. הם ביצעו חיפוש במטרה לאתר מדיה מכל סוג שהוא - כנראה בעיקר את הקלטות השיחות עם מפעיליו, המסיתים אותו לפגוע בערבים. כשאנשים נוספים החלו להגיע למקום, מיהרו החוקרים להכניס את פרלמן לרכב ולהביאו למעצר במתקן השב"כ בפתח תקווה. מאותו רגע, מספר פרלמן, החלה מסכת העינויים וההשפלות המגוונת שהגו למענו החוקרים. עיניו כוסו והוא הובל במסדרונות תוך שמוביליו דואגים שהוא ייתקל בקירות וייפגע. בימים הראשונים הוא אוחסן בחדר קירור, כששום בגד נוסף לא מאפשר לו להתגונן מפני הטמפרטורה הנמוכה. בלילות הוא קיבל שעות בודדות לשינה, ובכל מספר ימים הועבר לתא אחר בו ציפתה לו הפתעה חדשה. פעם היה זה מדובב, ופעם תעלה שחיברה לתא סמוך בו ישב מדובב. "בכל תא היתה מלכודת אחרת". גם צרכיו הדתיים נפגעו: את תשמישי הקדושה שלו העבירו לו רק לאחר כמה ימים, וזמן התפילה שהוקצב לו לא תמיד הספיק. החקירות התבצעו גם בשבתות.