מדי יום הובל לחדר החקירות, בו שהה קרוב ל-18 שעות ברציפות כשידיו אזוקות מאחורי גבו ואין לו יכולת לזוז מהכסא. פרלמן מספר כי הוא דבק בהחלטתו לא ליצור שום קשר עין ובוודאי שלא לדבר עם החוקרים. "מהרגע הראשון עצמתי עיניים והתחלתי להתפלל ולהתנדנד, וכך המשכתי 31 יום. לא עניתי, לא דיברתי, לא לקחתי מהם מים ואוכל. הם עשו הכל כדי שאסתכל עליהם. לא הסתכלתי. בעיקרון עשיתי כל דבר הפוך ממה שהם רצו. אם לקחו אותי לשטוף פנים - לא שטפתי פנים. אמרו לי לשיר - אני לא שר. צעקו עליי - התחלתי לשיר. אם הצטרפו לשיר ששרתי, עברתי לשיר אחר שהם לא מכירים, ניגוני חב"ד".

"אנחנו נשבור אותך בסוף"

החוקרים לא בחלו בשום אמצעי כדי לגרום לפרלמן לדבר, כולל עינויים פיזיים. באחת הפעמים ביקש החוקר המכונה 'מופז' להאשים את פרלמן בביצוע הרצח ב'בר נוער' בתל אביב. "הוא רצה שאעמוד בזמן החקירה, אבל הידיים שלי היו קשורות מאחורי הגב. הוא הרים לי את הידיים עם האזיקים בכוח, וכמעט הוציא לי את הידיים מהמקום. נפלתי, והוא שוב הרים אותי באמצעות האזיקים. זה חזר כמה פעמים, כשהחוקרים האחרים עוזרים לו". אותו 'מופז' תקף את פרלמן גם בהזדמנויות אחרות, תוך שהוא מטיח את אצבעותיו בחזהו. החוקרים גם נגעו בו ובזקנו, חבטו בו מהגב על מנת שלא יזוהו, ובחלק מהזמן עמדו סביבו בחבורה כאשר חוקר צועק באוזנו האחת של פרלמן "רוצח" ובשנייה צועק חוקר אחר "אני נשבר, אני מודה". כל אלו, כשלפרלמן האזוק לכסאו אין כל יכולת להתגונן.

מסכת ההתעללויות בפרלמן כללה כאמור גם פגיעה גופנית, אך בעיקר השפלה מנטלית ונפשית קשה. "כל המטרה שלהם היתה לגרום לי להרגיש אשמה, אפסיות, שאין לי זכות קיום. הם רצו שאחשוב שאני לא אבא טוב, לא בעל טוב ולא בן טוב. אמרו לי שלא אכפת לי מהילדים שלי, שהם יידעו שאני רוצח. אמרו לי: כשישאלו את הילדים שלך בבית הספר מה אבא עושה, הם יגידו - אבא רוצח ויושב בבית הסוהר. זה היה קשה. הם דיברו שעות על הילדים שלי, כמה נזק גרמתי להם, כמה אני אבא רע". גם רעייתו של פרלמן היתה נושא לשיחה בין החוקרים: "הם אמרו לי 'אשתך תתגרש ממך, איך אתה עושה לה דבר כזה, להשאיר אותה לבד עם הילדים. ההורים שלה ישכנעו אותה להתגרש גם אם היא לא תרצה, תוך שנתיים היא תעזוב אותך". בחקירה שנערכה בתשעה באב, אמרו לו החוקרים ברוח היום: "היום יהיה חורבן הבית שלך. אתה מחריב אותו בעצמך". קללות וניבולי פה משפילים היו דבר שבשגרה. החוקרים הודיעו לפרלמן שאשתו עובדת במכון ליווי, ולגלגו על צורת הכיפה שלו שכאילו מעידה על היותו בעל נטיות הפוכות.

תוך כדי החיפוש בביתו, החרימו אנשי השב"כ את יומניו האישיים של פרלמן. במהלך החקירה הם ישבו ובמשך שעות הקריאו קטעים אישיים בהם תיעד רגעי חולשה וקושי, ולגלגו עליו. "הם דיברו אחד עם השני על היומנים, צוחקים על כל פצע, חופרים בכל כאב וחולשה", מתאר פרלמן "הכל כדי להשפיל, לתת תחושת חוסר ערך, לרסק אותי. לגרום לכך שאודה, שהם יעשו בי מה שהם רוצים".

החוקרים גם לא חששו להביע את ביטחונם כי יצליחו להכניס את פרלמן לשנים ארוכות בכלא באשמת רצח ערבים, וכי השפעתם בעניין זה על מערכת המשפט לא נתונה בספק. "האחראי על החקירה, החוקר 'אדם', נכנס פעם ואמר לי: יכול להיות שאתה יותר חכם מאיתנו, יותר חזק מכל אחד מאיתנו, אבל אנחנו עשרה חוקרים ואנחנו נשבור אותך בסוף. אתה תודה ותגיד 'כן, כן' על כל מה שנגיד לך. אנחנו נשבור אותך, ננצח אותך. אתה תשב פה עד שתודה". כאמור, לדידם גם השופטים לא היוו מכשול: "אפילו אם יהיה שופט שיכור שישחרר אותך", טענו החוקרים באוזניו של פרלמן "אנחנו נערער ונערער, נביא לו דו"חות סודיים ונחזיק אותך במעצר כמה שנרצה עד שתודה".

טענת החוקרים כי השופטים יאמינו לכל דבריהם ויקבלו את דרישותיהם להאריך את המעצר, לא היתה תלושה מהמציאות. במשך חודש הובא פרלמן שוב ושוב לדיונים בבית המשפט בבקשת הארכת מעצרו, והשופטים לא הרבו לחקור ולדרוש. בתואנת קיומו של 'דו"ח סודי' ו'התפתחויות בחקירה' כתוצאה ממעצרים מתוזמנים של חשודים נוספים, אישרו השופטים לחוקרי השב"כ עוד ועוד ימי מעצר. תלונותיו של פרלמן באוזני השופטים אודות העינויים שהיו מנת חלקו בימי החקירות, זכו לעומת זאת להתעלמות: "הם הפנו אותי להתלונן במח"ש". פרלמן מוסיף כי לא רק השופטים חרצו את דינו ללא משפט, אלא גם התקשורת: "מהיום הראשון הם גזרו את דיני והחליטו שאני רוצח, שפכו את דמי".

מפחדים לרדת מהעץ

ביקורת קשה שהטיח שופט השלום בפתח תקווה, נחום שטרנליכט, במשטרה ובשב"כ, הביאה בסופו של דבר לשחרורו של פרלמן בשבוע שעבר, לאחר שלא גובשו ראיות המוכיחות את החשדות שמייחס לו השב"כ בדבר פגיעה בערבים. פרלמן יודע כי מבחינת השב"כ הסיפור לא הסתיים, שכן כפי שהצהיר הארגון בהודעתו - פרלמן נשאר החשוד העיקרי בפרשה והשב"כ ימשיך בחקירות. אולם נראה כי פרלמן לא חש מאוים: "הסיפור לא נגמר. הם לא יכולים לקפוץ מהעץ הגבוה, זה כואב, אז הם יורדים לאט לאט", הוא מסביר "כל חקירה שאני מגיע אליה, הם מקבלים עוד מכה, עוד כישלון. הביזיון שלהם רק גדל. הכל היה בשביל ניסיון לתפור תיק, שלא צלח. אין לי מה לחשוש מהם אלא מכך שיטפלו עליי דברים שלא אמרתי, הם מסוגלים לכך. חוץ מזה אין לי מה לחשוש. אני חף מפשע והאמת יצאה לאור".

בצאתו מבית המעצר, המילים הראשונות של פרלמן היו ש"הכל היה לטובה". גם כעת הוא מסביר כי "האמנתי שזה ניסיון שה' מעמיד אותי בו, והסתכלתי כל הזמן על הטוב. כתוצאה מכל מה שקרה התחזקתי באמונה, וגם המשפחות שלנו התגבשו מאוד". אבל הרווח המשמעותי יותר הוא כנראה הלקח שלמד על בשרו, אותו הוא מקפיד כעת להעביר בתפוצה כמה שיותר רחבה: "טעיתי בכך שלא ניתקתי להם את הטלפון ולא סיפרתי לאשתי ולסובבים אותי", הוא מודה בפה מלא "חשבתי לשחק איתם קצת. חשבתי שאני חכם, שאוכל קצת לשחק איתם ואז להתנתק.