כשייכנס יואב גלנט לתפקיד הרמטכ"ל בעוד כחצי שנה, הוא יעשה פעמיים היסטוריה – ולא בטוח שמדובר בהיסטוריה כל כך חיובית: גלנט הוא הרמטכ"ל הראשון מזה למעלה מ-30 שנה שלא כיהן לפני התפקיד הרם כמס' 2 במטכ"ל, ראש אגף המטה (כמוהו גם קודמו אשכנזי, אלא שהלה עשה היסטוריה בפני עצמו, כשהובא לתפקיד הרמטכ"ל אחרי שכבר פשט מדים והיה לאזרח). עד כה מקובל היה שכל רמטכ"ל בצה"ל מגיע מתפקיד ראש אג"ם. הפעם האחרונה שמונה רמטכ"ל שלא היה ראש אג"ם היתה בשנת 1974, כשמוטה גור ז"ל נבחר למחליפו של דדו ז"ל ולא ראש אג"ם דאז אלוף יצחק חופי.

גלנט גם יהיה הרמטכ"ל הראשון שאת רוב דרכו הצבאית עשה בחיל-הים. עד כה היה מקובל שכל הרמטכ"לים מגיעים מחטיבות היבשה השונות – שיריון, צנחנים, גולני וכו'. החריג היה דן חלוץ, הרמטכ"ל הראשון והיחיד עד כה שהגיע משורות חיל-האוויר. הניסיון לא היה מוצלח במיוחד כזכור, אלא שההשוואה עושה עוול לגלנט: בניגוד לחלוץ, לא מדובר במפקד חיל הים שטיפס לתפקיד הרמטכ"ל. גלנט נפרד מהמדים הלבנים בשלב די מוקדם של הקריירה הצבאית שלו, ומילא מספיק תפקידי "יבשה" – מפקד חטיבה מרחבית, מפקד אוגדה, אלוף פיקוד – שנותנים לו הכשרה מספקת לתפקיד הרמטכ"ל. כלומר, לא אלו הסיבות שבגינן היה עדיף שקצין אחר ייבחר לתפקיד ולא גלנט. יש סיבות טובות יותר.

למ
גלנט, אומר גורם ביטחוני, לא היסס לטעון כי מחדלי פיקוד הצפון במלחמת לבנון השניה מגיעים לימים של אשכנזי כאלוף הפיקוד. "זה לא הכל אודי אדם", היה אומר
של: גלנט שימש בשני תפקידי אלוף בלבד, מזכירו הצבאי של ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון ואלוף פיקוד. לא ממש הניסיון הנדרש לתפקיד התובעני של רמטכ"ל. סגן הרמטכ"ל הנוכחי בני גנץ, למשל, מילא יותר תפקידים, ביניהם מפקד זרוע היבשה, אלוף פיקוד וראש אג"ם.

מאידך, גורם בכיר במערכת הביטחון, בעל תפקיד ביטחוני גם היום, אמר לי השבוע כי "דווקא כאיש חיל הים, איש שייטת 13, הוא מכיר את עבודת השטח של כוחות הקרקע. שייטת 13, יותר מכל יחידה אחרת, עובדת בשיתוף פעולה עם השב"כ, עם אמ"ן, ועם חיל-האוויר".

בצה"ל מחשיבים את גלנט כאדם קשה, איש כוחני וחזק. דווקא הקצינים הזוטרים אוהבים אותו, אוהבים את הביקורים שלו, את ההשתתפות שלו באימוני השטח. "רואים שיש בעל בית בגזרה" – אומר הגורם הביטחוני. הקצינים הבכירים פחות אוהבים אותו. לא אוהבים את הפה הגדול שלו.

גלנט, אומרים מקורביו, הוא קצין קר רוח, לא מאבד עשתונות. שומר על שליטה מוחלטת בכל רגע. על אופיו קר הרוח מביאים בפיקוד הדרום סיפור מלפני 3 שנים. בעיצומה של ה'תהדיה' עם החמאס ברצועה, תקפו מטוסים של חיל האוויר מנהרת טרור, בסמוך למעבר הסחורות 'קרני' שבצפון רצועת עזה. המנהרה נועדה לשמש כמעבר לפיגוע טרור נגד אזרחי מדינת ישראל בזמן הקרוב. תקיפת המנהרה נעשתה באישור הדרג המדיני, שהחליט על כך למרות הפסקת האש, אולם גלנט, אלוף הפיקוד, ביקש להמתין עם פיצוץ המנהרה כדי לאפשר למחבלים להמשיך את חציבתה עד לתוך שטח ישראל – ואז ללכוד אותם. בהערכת מצב הוחלט לא לעכב את תקיפת המנהרה, מחשש שצה"ל יתקשה לאתר את הפתח בצד הישראלי.

הבטחה משר הביטחון

סביר להניח שגלנט לא ממש הופתע כששר-הביטחון התקשר אליו השבוע, לבשר לו שהחליט למנות אותו לרמטכ"ל. לפני כשנה, כשהחליט אשכנזי למנות את האלוף בני גנץ לתפקיד סגן הרמטכ"ל, נטה גלנט לפרוש מצה"ל מתוך ההנחה ההיסטורית, כפי שצויין, שסגן הרמטכ"ל הוא הרמטכ"ל הבא. שר הביטחון אהוד ברק, שגלנט היה המועמד שלו לתפקיד ראש אג"ם (שהוא גם סגן הרמטכ"ל), שכנע אותו להישאר בצבא. אשכנזי הציע לגלנט לשמש בתפקיד מפקד זרוע היבשה או לחילופין להמשיך בתפקידו. גלנט בחר להמשיך בתפקידו כאלוף פיקוד הדרום. כיצד פיתה ברק את גלנט להישאר בתפקיד? הלשונות הטובות סיפרו השבוע שעשה זאת רק בדרך אחת: התחייבות חד-משמעית שבכל מקרה הוא יהיה הרמטכ"ל הבא.

אבל הגורם הביטחוני, המכיר את כל הנפשות הפועלות מתוך המערכת, טוען שברק עוד לא מבין את הטעות שעשה: הוא בחר לו רמטכ"ל שיתעמת איתו בנושאים רבים, שלא יהיה "יס מן" ושיגיד כל מה שהוא חושב 'דוגרי' בלי חוכמות ובלי להצטעצע בניסוחים דיפלומטיים.

אין עוד אדם במדינה, זולת ראש-הממשלה, שהחלטותיו וכושר השיפוט שלו עשויים להיות משמעותיים לגבי כל אדם ואדם במדינת ישראל.

הביוגרפיה הצבאית של גלנט בהחלט עשירה: בשנת 1976 התגייס לשייטת 13 (יחידת הקומנדו הימי) בה שירת כלוחם וכמפקד. ב-1978 החליט מפקד השייטת באותם ימים, עמי איילון, כי היוצאים לקצונה יעברו קורס חובלים מקוצר או קורס קציני חי"ר (זאת במקום קורס קציני אג"ם שהיה נהוג עד אז). גלנט היה היחיד שניאות לצאת לקורס קציני חי"ר. את הקורס סיים כחניך מצטיין. בשנת תשמ"ב השתחרר גלנט מהצבא ונסע לאלסקה שבארצות הברית, שם עבד כחוטב עצים. שנתיים אחר כך שב לישראל - ולשירות בצה"ל. בשנת 1984 עבר קורס חובלים, הקורס היוקרתי של חיל-הים, ומונה כשנה לאחר מכן לסגן מפקד הסטי"ל "אח"י קשת". בשנת תשמ"ו מונה למפקד פלגת הלוחמים של שייטת 13 והועלה לדרגת סגן-אלוף. בין פעולותיו היתה הטבעת "ספינת השיבה" של אש"ף בקפריסין בשנת 1988, פעולה שרבים הזכירו אותה לאחרונה, בעקבות תקלת המשט התורכי לרצועה. בשנת תשנ"ב זימן אליו איילון, הפעם מפקד חיל-הים, פעם נוספת את גלנט. "לך ללמוד שנתיים בבוסטון" – אמר איילון לגלנט – "ובעוד שנתיים תמונה למפקד השייטת". תשובתו של גלנט הפתיעה את איילון: "אני מעדיף להישאר בארץ, לקבל תפקיד של מפקד חטיבה, להכיר מקרוב את כוחות היבשה". גלנט קיבל את תפקיד מפקד חטיבת מנשה באוגדת איו"ש, זו המוכרת יותר בשמה "חטיבת ג'נין". כאן החלה הכשרתו גם כלוחם יבשה, הכשרה הכרחית לתפקיד הרמטכ"ל, שבאותם ימים נראה כמובן רחוק מאוד.