פעם אמר לי חבר שמשרת בחיל המודיעין משפט שמתמצת יפה, אולי יפה מדי, את המצב שלנו היום במדינה: "הבעיה היא שאלה שיודעים היטב את הבעיות של עם ישראל לא מתפללים, ואלה שמתפללים לא יודעים". מסתבר שהאמרה הזו לא תמיד נכונה, ודוגמה חיה לכך היתה לנו עד לפני כחודש בדמותו הצנועה של צבי קמיל ז"ל. קמיל, מדען, ממציא, תלמיד חכם וירא שמיים, כיהן בעשרים וחמש השנים האחרונות כיושב ראש הוועדה לבטיחות גרעינית, אחד התפקידים הרגישים, הסודיים, האחראיים והמשמעותיים ביותר במדינת ישראל.

קשרי הערכה עם הרב גורן

צבי קמיל נולד בפולין בשנת תרצ"ה (1935), ועלה לארץ עם משפחתו שברחה בעור שיניה מהשואה הממשמשת ובאה. המשפחה התיישבה בתל אביב, ואביו, שהיה תעשיין גם בפולין, המשיך בעיסוקו זה בארץ והחזיק בבעלותו מפעל לטווית צמר בשם 'מרינו' ששכן בפתח תקווה. צבי למד בתל אביב בבית הספר הדתי 'מוריה' ואחר כך בתיכון הדתי 'צייטלין' בעיר. כבר בגיל התיכון הוא התגלה כגאון. קמיל עצמו העיד, בראיון שערך עימו יוסי מלמן ב'הארץ' לפני כחמש שנים, כי בעוד שחבריו היו עסוקים באותן שנים בפעילות בבני עקיבא, הוא העדיף להשקיע את ראשו ורובו בלימוד מתמטיקה ופיסיקה. בגיל 18 הוא נשלח על ידי המדינה ללמוד אלקטרוניקה ובקרה אוטומטית בטכניון. בהמשך, בתשי"ח (1958), הוא נשלח לבית הספר למדעי הגרעין בשיקגו, שם החל להשתלם בתחום המקצועי השני בו עסק כל חייו. לאחר ההשתלמות קיבלה ישראל, יחד עם מדינות נוספות, כור קטן למטרות שלום, שהיווה את ראשיתו של הכור הממוקם בנחל שורק, סמוך לעיר יבנה.

באותם ימים החל להתרקם הרומן הגרעיני בין ישראל לצרפת, ובמסגרת זו נשלח לשם קמיל יחד עם מדענים נוספים, כדי להכשירם להקים את הקריה למחקר גרעיני בדימונה. כשחזר לארץ הוא התגורר בבאר שבע ועבד בכור בדימונה בתחום האחריות לבטיחות מבנה הכור, תפקיד שהוא אמור לחזור אליו שנים לאחר מכן ושבו יעסוק עד יום מותו.

עוד לפני שנסע בפעם הראשונה לשיקגו הוא נשא לאישה את צפירה, בתו של הרב ישראל האיתן (הייטנר), שהיה במשך שנים רבות רבו של חיל הים, ונכדתו של הרב משולם ראטה, מגדולי הרבנים בדור השואה והתקומה שתמך בציונות. את חופתם ערך הרב הראשי לצה"ל באותה עת, הרב שלמה גורן. הקשר עם הרב גורן נמשך עוד שנים רבות, עד לפטירתו של הרב, וכך גם ההערכה ההדדית. "היתה ביניהם הערצה הדדית של גאונים", אומר חתנו איש החינוך והתקשורת אבי רט, שגם את חופתו עם חגית, בתו של קמיל, ערך הרב גורן. קמיל היה מתפלל בבית הכנסת של הרב גורן, וכשהרב נעדר לרגל נסיעותיו היה לעיתים קמיל ממלא את מקומו. תמונתו של הרב גורן בזמן שחרור הכותל היא תמונת הרבנים היחידה המעטרת את קיר חדר עבודתו של קמיל.

מכיוון שהעבודה בכור שעממה אותו ("בקרת כור הוא עניין פשוט מאוד", אמר ב'הארץ' "ורציתי לעבוד בתחום של בקרות מתוחכמות יותר. התעניינתי בפיתוח מחשבים קטנים") עבר קמיל לרפא"ל, שם עבד שבע שנים, כשבמהלכן, בשנת תשכ"ה (1965), קיבל את פרס ביטחון ישראל. בני משפחתו ומקורביו אינם יודעים בגין מה קיבל את הפרס, אולם יש המשערים כי הדבר נוגע לפיתוח כלשהו הקשור לטילים.

בשנת תשכ"ט (1969) פרש קמיל זמנית משירות המדינה והקים, יחד עם חברים מהכור בדימונה, את חברת 'בטא', מפעל לאלקטרוניקה שעסק בין השאר בתחומים הקשורים לגדרות מערכת אלקטרוניות ואיתור מוקשים.

בתשל"ו (1976) נקרא לכהן בתפקיד המדען הראשי של משרד התקשורת. במסגרת תפקיד זה הקים את מעבדת הפיתוח הראשונה של המשרד, שם עסקו בסיבים אופטיים ובמחשוב מרכזיות טלפון. לאחר מכן חזר לשוק הפרטי, לחברת 'אלסינט' שהיוותה בזמנה את חברת הדגל של ישראל בתחומה. במסגרת חברה זו היה אחראי על פיתוח מכשיר ה-MRI הראשון בישראל, עבודה חלוצית עבורה קיבל את פרס קפלן היוקרתי. בהמשך דרכו היה שותף בהקמת חברת 'אירוטל', אותה ניהל ובה הביא לידי ביטוי את כושר המצאתו הגאוני בעיקר על ידי פיתוחים בתחום התקשורת והציוד הרפואי.

במקביל לעבודתו בתחום הפיתוח, מונה קמיל בשנת תשל"ד (1974) על ידי ראש הממשלה יצחק רבין כחבר בוועדה לבטיחות גרעינית. מינוי זה, שהוא מינוי אישי של ראש הממשלה, חזר ואושרר על ידי כל אחד מראשי הממשלה הבאים. בשנת תשמ"ה (1985) מונה על ידי ראש הממשלה דאז שמעון פרס ליושב ראש הוועדה. ועדה זו היא אחראית העל לבטיחות המתקנים הגרעיניים בישראל. על כתפי חבריה, ובפרט על כתפי העומד בראשה, הנפגש עם ראש הממשלה בעניינים אלו לעתים מזומנות, רובצת אחריות כבדה לבריאותם של אנשים רבים ולמעשה לשלומה של אומה שלמה.

למרות הדרישות הרבות שמציב התפקיד למי שמכהן בו, קמיל מילא את התפקיד בהתנדבות, מתוך עיקרון, לצד עבודתו האזרחית. חתנו אבי רט סיפר בהספד כי פעם שאל אותו מדוע אינו לוקח חשבונית עבור נסיעה שעשה כדי לקבל החזר. חמיו ענה לו כי במסגרת הנסיעה נסע קטע נוסף שלא היה לצורך העבודה. עובדת היותו מתנדב לא מנעה ממנו להקדיש לעבודת הוועדה מאות ואולי אלפי שעות של עיסוק אינטנסיבי בארץ ובחו"ל. למרות שלא היה מחויב בכך, נהג קמיל להופיע גם לישיבות ועדות המשנה של הוועדה, כדי שלא יצטרך להסתמך על דיווחי פרוטוקול כתובים. פרופ' שמוליק שפירא, חבר הוועדה, סיפר בהספדו כי קמיל לא היה מרבה בדיבור אולם הרבה לחייך, ומדי פעם היה שולח הערה או שואל שאלה שהסבו את הדיון לכיוון הנכון, או שפישרו בין החולקים. ד"ר שאול חורב, מנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית, סיפר בהספדו כי קמיל ידע להציג בבהירות את דעתו, ולא נמנע מלהשמיע את ביקורתו כשהיה בכך צורך, "ביישוב הדעת, בעומק חשיבה ובשמירה על כבוד הבריות".