המשטרה הודיעה שאלופי צה"ל אינם חשודים בזיוף "מסמך גלנט", ורבים מראשי מערכת הביטחון נשמו לרווחה. אבל למעשה התגלה שמצב המטכ"ל עגום. שר הביטחון בסכסוך עמוק עם הרמטכ"ל. יחסי הרמטכ"ל ואלוף פיקוד הדרום רעים. האלופים מוציאים דיבה זה על זה, ובשיחות אישיות מביעים חוסר אמון בעמיתיהם. פרשנים מתקשים להאמין שבמערכת יחסים עכורה שכזו המטכ"ל מצליח לתפקד כראוי, ומעלים ספקות בדבר יכולתו של אשכנזי לבצע חפיפה מסודרת עם המועמד לרשת אותו.

כלפי חוץ אמנם ישנן התבטאויות מנומסות וממלכתיות. לאחר שהתברר שהמסמך מזויף, הרמטכ"ל הזדרז להביע את שמחתו, ואף הוסיף: "לרגע אחד לא האמנתי כי מי מחברי פורום מטכ"ל או מפקדי צה"ל קשור בכך". אבל כפי הנראה במשך חודשים רבים הוא האמין שהמסמך אמיתי. לכן שמר את המסמך בכספת והראה אותו למקורביו, ולכן גם לא ביקש מהמשטרה לחקור את זהות המזייף.

מסתבר שרוחו הרעה של שר הביטחון אהוד ברק משרה אווירה שלילית של אגואיזם וחוסר אמון בערכים ובחברים, מתמרצת חתרנות ותככנות, ומעודדת את חברי המטכ"ל להוציא את כל הרוע שבהם זה על זה. חברים ממפלגתו טוענים: "ברק משתמש באותן שיטות שבאמצעותן הוא ריסק את המפלגה, כדי לפגוע גם בצבא". מעיין אמודאי, ראש המשמרת הצעירה בעבודה לשעבר, אמר: "הגיעה העת להסיר את המסכה מעל פניו של ברק. כל האירועים האחרונים בצה"ל נוצרו בתוך אווירה שמאחוריה עומד ברק", ובכללם "החלטתו להטיל את האחריות על התקלות באירועי המשט על צה"ל".

מול העמדה הפמיניסטית צה"ל התקפל, ובניגוד לעמדתו המקורית הכניס חיילות ליחידות קרביות. מול ההומניזם המזויף של בג"ץ בעניין 'נוהל שכן' צה"ל מתקפל ומסכן את החיילים. רק מול עמדות שמקורן בתורת ישראל, הרמטכ"ל הזדעק לקבוע שפקודות המפקד עומדות מעל המצפון התורני והלאומי
במדינה מתוקנת בעלת מסורת דמוקרטית אמיתית, לאחר אירוע שנתפס ככישלון מחפיר, שגרר גינויים מכל העולם, הוביל להקמת ועדת חקירה בינלאומית, וגרם למדינה לסגת מעמדותיה האסטרטגיות (הסרת הסגר על עזה), היה השר האחראי מקבל על עצמו את האחריות ומתפטר, ובכך פותר את הבעיה לממשלה ולמדינה.

אבל רעיון כזה, שמבטא אחריות אישית, לא עלה כלל על דעתו של ברק. אומרים ששר הביטחון שלנו הוא אדם מוכשר, אבל נראה שכבר שנים רבות הכישרון העיקרי שלו הוא לחמוק מאחריות תוך שהוא מגלגל אותה על כל שאר הסובבים, ויהיה המחיר אשר יהיה.

יכולים היו הממשלה ושר הביטחון לטעון שבאירועי המשט לא היה שום כישלון. פעילי ה'שלום' תקפו והתוצאה היתה בהתאם, וכך יהיה גם במשט הבא במידה ופעילי ה'שלום' יתקפו. ארץ ישראל היא שלנו ויש לנו זכות לחיות כאן בביטחה, ונעשה את כל מה שנדרש לשם כך. אגב, לא בטוח שהיינו סופגים על עמדה זו יותר גינויים. ואם כבר לספוג גינויים, מוטב לפחות על דבר בעל ערך.

אבל מי שהחליט להתקפל בפני הלחצים הבינלאומיים ולוותר על זכותנו המלאה על ארצנו, אינו רשאי מוסרית להיות פתאום תקיף כאשר הדבר נוגע למעמדו האישי. אפשר להעריך שתוך זמן לא רב ייזרק אהוד ברק מתפקידו. חבל שלא עשה זאת מייד לאחר אירועי המשט, תוך שהוא מועיל במשהו למדינת ישראל ופוטר אותנו מעונשו.

המחשבה שהאיש הזה בחר את הרמטכ"ל הבא מעוררת מחשבות נוגות, וגם תרעומת גדולה על ראש הממשלה בנימין נתניהו, שמעל באמון בוחריו והפקיד בידי אהוד ברק סמכויות רבות כל כך, במקום למנות לשר הביטחון את רב אלוף (מיל') משה יעלון, כפי שהבטיח לו לפני הבחירות.

הרמטכ"ל אשכנזי הודיע כי בכוונתו לכנס בקרוב את פורום המטכ"ל, כדי לדון בצעדים שיש לנקוט כדי לחזק את אמון הציבור בצה"ל, "שהוא התשתית ההכרחית לפועלו של צה"ל כצבא העם".

כפי הנראה "העם" מבחינתו של אשכנזי הוא חילוני, כלומר מנוכר למורשתו הערכית והרוחנית בת אלפי שנים של נאמנות לתורה ולארץ. מספר פעמים חזר והדגיש הרמטכ"ל שפקודת המפקד היא מעל מצוות התורה, ויצר אצל יהודים רבים ניכור כלפי הצבא. הוא לא היה מעז לומר זאת כלפי עמדות מצפוניות חילוניות. מול העמדה הפמיניסטית צה"ל התקפל, ובניגוד לעמדתו המקורית הכניס חיילות ליחידות קרביות. מול ההומניזם המזויף של בג"ץ בעניין 'נוהל שכן' צה"ל מתקפל ומסכן את החיילים. אבל כאשר מדובר בעמדות שמקורן בתורת ישראל, הרמטכ"ל הזדעק לקבוע שפקודות המפקד עומדות מעל המצפון התורני והלאומי.

הרמטכ"ל טען שעשה זאת מתוך אחריות לאומית. אבל אם באמת היתה לו אחריות לאומית, היה עליו לתת כבוד למורשת הדורות, ומתוך כך היה מצליח להגדיר את מטרותיו של הצבא, ואף להוביל אותו לניצחון. אבל גם אם בחר להתנכר למסורת, לכל הפחות היה ראוי לו לשקול באופן ריאלי את המצב החברתי ולתת כבוד לדתיים בשל היותם פלח נכבד בחברה (לא פחות מהפמיניסטיות או חסידי בית המשפט העליון).

המעבר מהממ"ד לחינוך החרדי

לפני נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת תשס"ט 27 אחוז מכלל התלמידים היהודים למדו בחינוך החרדי, ו-19 אחוז למדו בחינוך הממלכתי-דתי. אחוז הדתיים והחרדים גדל משנה לשנה, ובתוך המסגרות הדתיות מתרחש תהליך עקבי של הורים שמעבירים את ילדיהם מהממ"ד לחינוך החרדי. כארבעים אחוז מתלמידי החינוך החרדי הם בנים לבוגרי ממ"ד שבחרו לשלוח את ילדיהם לחינוך החרדי. חציים מגדירים את עצמם כחרדים וחציים כדתיים. אצל כולם המעבר לחינוך החרדי נעשה מתוך הכרה שהחינוך הממ"די לא מטפח מספיק את הזהות הדתית ולא מגן על החניך מפני התחלנות, כאשר החשש הגדול הוא שמא העידוד ללכת לצבא יגרום לבן לרדת מבחינה דתית. אז איזו אחריות גילו הרמטכ"ל, האלוף אבי מזרחי והאלוף אבי זמיר, שיצרו עימות מיותר בין פקודות הצבא להלכה?