השבוע, בזמן שדיווחי החדשות עסקו ללא הרף בפרשת חרם שחקני התיאטרון מן השמאל על מרכז התרבות החדש באריאל, שחקני תיאטרון מזן אחר שוחחו ביניהם בעיקר על תחושות התסכול. "זה כל כך לא צודק מה שקורה פה", אמרו זה לזה חגי לובר, מנהל תיאטרון 'אספקלריא', ושחקני תיאטרון 'תאיר'. כאנשי תיאטרון שהרצון והיכולת אצלם ליצור עולים על גדותיהם, הם רואים בעיניים כלות את התקציבים ליצירה האמנותית זורמים הרחק מהם לידי האליטה הוותיקה ובעלת האג'נדה של התיאטרון הממסדי בישראל, ונאלצים להמשיך בחירוק שיניים להחזיק את עצמם כלכלית. החרם המתוקשר דווקא עורר אצלם רעיון אופרטיבי: "נדברנו השבוע בינינו, כמה שחקנים דתיים, שנקים איגוד אמנים משלנו, נפנה למרכז התרבות באריאל ונציע את התכנים שלנו למנויים", מספר אייל ניידורף, שחקן ומייסד תיאטרון 'תאיר'.

במקרה או שלא, הוחל השבוע במהלך נוסף שמטרתו למנף את התיאטרון הצומח במגזר הדתי, ולהפוך אותו לענף משמעותי בתעשיית התיאטרון בישראל. "את ממש מתפרצת לדלת פתוחה", מופתעת רבקה מנוביץ' מתזמון פניית 'בשבע' השבוע, בניסיון לברר לאן מועדות פניו של התיאטרון הדתי. "רק השבוע הייתי בישיבה עם דמות פוליטית בכירה ביותר במגזר שלנו, אני עם עוד קבוצת אנשים שהתגייסנו לעניין הזה בדיוק", מספרת מנוביץ' "זה לא רק בגלל מה שקרה עם החרם, זה כבר רעיון ישן שלי, שהתפניתי אליו רק עכשיו. הרעיון הוא הקמת מסגרת שתעסוק בעניין הזה של קידום התיאטרון הדתי". מנוביץ', נזכיר, היא ממובילות ומפתחות ענף התיאטרון במגזר הדתי. בתחילת דרכה הקימה מנוביץ' את היחידה לפיתוח התיאטרון במשרד החינוך. לפני שנה פרשה מתפקידה כמנהלת מגמת התיאטרון במכללה הדתית לבנות 'אמונה', מגמה שהיתה ראשונה בתחומה במגזר. מנוביץ' מגלה בסיפוק כי המעגל מבחינתה נסגר כאשר לאחרונה זכתה מגמת התיאטרון ב'אמונה' להכרה רשמית של המועצה להשכלה גבוהה. לדבריה, "זו פריצת דרך היסטורית לתיאטרון היהודי". בעקבות קבוצת הבנות שהחלה בעיסוק בתיאטרון מכוח פעילותה של מנוביץ', קמה לפני שנים גם קבוצת בנים, שהיו תלמידי המגמה לתיאטרון בבית הספר 'מעלה'. קבוצה זו הצמיחה את הבולטים כיום במגזר הדתי בתחום המשחק והתיאטרון – 'תאיר' ו'אספקלריא'.

"תמיד טענתי, כתבתי ודיברתי על כך עם גורמים שונים, שהגיע הזמן שנקים אלטרנטיבה לפסטיבל עכו לעידוד היצירה הלאומית. כי בשנים האחרונות תחום התיאטרון והקולנוע פרצו דרך ופרשו כנפיים במגזר שלנו", טוענת מנוביץ' "היום יש עשייה מבורכת בכל התחומים הללו, אך היא אינה מנותבת ומתוגמלת כראוי. הם זקוקים לתמיכה מבחוץ. גם תיאטרון חילוני לא מחזיק את עצמו ללא עזרה. ללא קרנות שיאיצו ויחזקו את התיאטרון שלנו, זה יקהה את חוד החנית, כי היוצרים יצטרכו ליצור דברים שמוצאים חן בעיני בעלי המאה, ואז הם צריכים להתפשר על התפישה הלאומית והאמונית שלהם". מנוביץ' מתכננת למעשה הקמת גוף כלכלי שייצור תחרות בתוך המגזר, שיקבע קריטריונים שגם יעלו את הרמה האמנותית, ושייתן תמיכה לאמנות הצומחת מימין. "כעת עובדים על הקמת ועדת היגוי שתנסח מה היעדים של הגוף החדש, ולאחר מכן יעברו לשלב גיוס הכספים. אנחנו רוצים להתכנס בקרוב ואני פונה לכל מי שיש לו עניין בתחום, שיתקשר ויהיה שותף לדרך לקראת כינוס הוועדה".

הצגה בגובה העיניים

אבל כל אלו הם עדיין בגדר חזון שצריך לעמוד במבחן המציאות. בפועל, ענף התיאטרון נשלט כיום כאמור בידי קליקה חזקה וסגורה, שלקבוצות מיעוט, בפרט בעלות גוון יהודי, קשה מאוד לחדור אליה. אולם החרם הפוליטי המובהק עליו הכריזו השבוע שחקני אותה קליקה, עורר מחדש את הצורך לבדוק האם הציבור בישראל יזכה להשתחרר מהתלות באותה אליטה תרבותית. התשובה לכך היא נגזרת לשאלה האם בכוחו של המגזר הדתי-אמוני להצמיח אלטרנטיבה משמעותית שתספק את הצורך האמנותי לא רק לקהל חובשי הכיפות. בשטח אפשר כבר להצביע על תסיסה ויצירה של ממש. שני התיאטראות הדתיים הגדולים – 'תאיר' ו'אספקלריא', פעילים כבר קרוב לעשור ומעלים מגוון הצגות לילדים ומבוגרים. זאת לבד מפעילויות ייחודיות וסדנאות הקשורות לתחום התיאטרון, פסטיבלים – 'אור בהיכל' ופסטיבל הצגות נשים, ועוד. ב'אספקלריא' קיים רפרטואר של כ-30 הצגות בהרצה, לגברים ולנשים. הביקוש קיים ללא הפסקה, מעיד מנהל התיאטרון, חגי לובר. קהל הצרכנים דתי בעיקרו, אולם למופעים פתוחים לקהל רחב, שאינם מוזמנים על ידי גוף מסוים, מגיעים גם צופים שאינם משתייכים למגזר. לצד התיאטרון קיים גם בית ספר למשחק תחת אותו שם, שהוציא שחקנים ושחקניות רבים לאורך שמונה שנות קיומו.

ב'תאיר' קיימות היום בהרצה כ-15 הצגות לילדים ומבוגרים, ומספר ההופעות בשנה עומד על כ-250, אומר מנהל התיאטרון, גלעד אלפסי. גם בהצגות שלהם, מעיד אלפסי, ניתן לראות אחוז קטן של חילונים בקהל, בעיקר בהצגות בעלות נושאים אוניברסאליים שאינן נושאות אופי דתי.

עוד באותה קטגוריה: בית הספר החדש למשחק שליד ישיבת 'תורת החיים', תיאטרונים קטנים ועצמאיים של שחקנים צעירים דתיים – 'עמוקה', 'שחרית', 'נקודה טובה' ועוד. הצמד המנוסה והמוערך ביותר בתחום הם בני הזוג שולי ומיכל בת-שבע רנד. שולי, בוגר תיאטרון 'הבימה', העלה הצגות יחיד שזכו להצלחה והערכה מצד הממסד האמנותי הכללי, כמו 'יאר צייט'. השניים ניסו גם להקים תיאטרון יהודי, ניסיון שכשל מחוסר תקציב.

האם באמת ניצני היצירה התיאטרלית במגזר הדתי יכולים להפוך לאלטרנטיבה לציבור הישראלי, ומה מונע מהתהליך הזה להתרחש בפועל? מרבית העוסקים בתחום מצביעים ראשית כל, כצפוי, על בעיית התקציבים וההכרה הממסדית. אבל התשובה, לדעתם, לא מתמצה רק בכסף.