מיכל בת-שבע רנד ובעלה, כאמור, זכו להערכה המקצועית הגבוהה ביותר על עשייתם האמנותית (ההצגה 'יאר צייט' זכתה בתואר 'הצגת השנה' בתיאטרון הפרינג'), אולם חוסר התקציב היה בעוכריהם וגנז חלומות תיאטרליים רבים. רנד מצביעה על נושא המימון כמחסום עיקרי בפני פריצת היצירה היהודית בתחום התיאטרון, אולם היא שמה דגש על עניין נוסף, שלדבריה הוא לא פחות קריטי – כתיבת מחזות והכשרת כותבים מקצועיים בתחום. "במקורות שלנו יש חומרים אינסופיים ליצור מהם מחזות, אבל הבעיה מתחילה בכך שהחומרים המומחזים לא קיימים על המדף. להם יש מדף מלא חומרים להצגות, אבל אצלנו מה יש על המדף? כלום. התרבות לא מתפתחת כי אין תקציבים. לשבת לכתוב מחזה טוב זה דורש תקציב ליוצר, וכאלה אין לנו במסגרות שלנו. יש לנו שחקנים, אבל צריך קודם כל למלא את המדפים. צריך לדעת לכתוב משהו לא דידקטי, עם מסר חשוב ועם תו איכות גבוה מהרגיל, כי אנחנו תמיד צריכים להוכיח את עצמנו יותר. לרב חיים סבתו למשל יש חומרים נפלאים, אבל צריך לעבד אותם לתיאטרון, ואין לנו מספיק יוצרים בתחום הזה כי אין כסף".
את מזהה פוטנציאל אצל הציבור הדתי לפרוץ החוצה בתחום התיאטרון?
"אני חושבת שאפשר לפרוץ. כשאתה בא בגובה העיניים ולא מסתכל מלמעלה, אבל גם לא מלמטה – לא להתלקק יותר מדי – אתה מצליח להגיע, כי זה חודר ללב, זה אמת. יש לנו מה להציע ולא צריך להסתמך עליהם. לתיאטרון היהודי יש מקום על המפה", קובעת רנד, אך מסבירה כי "בעוד לתיאטרון רוסי, אתיופי וערבי למיניהם משיגים תקציבים, לתיאטרון היהודי תמיד קשה יותר. אבל כחסידת ברסלב אני אוהבת את הקושי, כי הוא מוכיח שהדבר נכון ונדרש".
מגמת התיאטרון בבית הספר 'מעלה', שהוקמה בשעתו בין השאר גם על ידי שולי רנד, הצמיחה מתוכה כאמור את המובילים כיום בתחומם במגזר. נכון לעכשיו לא קיימת מגמת תיאטרון בבית הספר, אולם מנהלת 'מעלה', נטע אריאל, סבורה שיש לפתח שאיפות בתחום ויש גם דרך להגשימן.
"יש לנו את היכולת", אומרת אריאל "יש אנשים מאוד מוכשרים בכתיבה לתיאטרון, בבימוי ומשחק. יש צימאון גדול של אנשים שפונים אלינו ורוצים לעסוק בתחום, אבל צריך מסגרות מתאימות. מה שחסר לנו כציבור הוא אנשים שיובילו את המהלך של להקים בתי ספר ותיאטראות. בנוסף להקמת מסגרות צריך גם תקציבים, אי אפשר להקים בתי ספר לתיאטרון ולהעלות הצגות ברמה גבוהה בלי תקציב".
אריאל היתה רוצה לראות את אנשי התיאטרון הדתיים פורצים את החומה המגזרית. לדבריה, הקהל הישראלי בשל לכך ומה שנדרש הוא תו תקן גבוה של איכות היצירה התיאטרלית שתוצע על ידי היוצרים והשחקנים האמוניים. "אני נגד התבדלות. צריך לעשות הצגות שלנו, ברמה, באיכות ובסגנון שלנו, אבל לא רק עבור עצמנו. צריך להיות חלק חזק בתרבות הישראלית. אין סיבה שהצגות של אספקלריא ותאיר לא יעלו בקאמרי. יש לנו פה עבודה קשה לצמוח ולהיות חלק מהממסד. המנהלים והקרנות שם צבועים אמנם בצבע מסוים, אבל יש להבדיל בין המנהלים, הקרנות והשחקנים לבין הקהל. הקהל הישראלי צמא לדברים אחרים, לתכנים מגוונים. לכן הציבור שלנו צריך לתת מענה לכולם, לתת את מה שאנחנו מאמינים בו ולצאת עם זה החוצה. זה תהליך מאוד ארוך".
איך לדעתך הוא יקרה?
"אחרי שיהיו מוסדות שלנו לתיאטרון ותחלנה לעלות הצגות איכותיות. ראינו למשל בהצגות של שולי רנד, שעלו בתיאטרון החאן ובתל אביב, ובאו כל סוגי הקהלים. אם יש טקסט טוב – אנשים רוצים לשמוע, ולא משנה אם אתה דתי או חילוני. כשניצור שחקנים ובמאים טובים, באופן טבעי הם ישתלבו בממסד הכללי. יהיו לנו אנשים להציע למנהלי התיאטרון או לקרנות, מה שהיום אין כמעט. הרבה שנים לא היינו בממסד של התיאטרון, ויש הרבה עבודה לעשות כדי להשלים את הפער".
התנגשות האמנות עם דרישות ההלכה לא מהווה מחסום ליוצרים דתיים בתיאטרון?
"אני לא רואה בזה בעיה. יש הבדל בין שחקן דתי שמשתלב לבד ב'הבימה', ואז הוא צריך להחליט אם הוא יכול לשחק לפי כללי הבמאי החילוני, לבין קבוצת תיאטרון של אנשים שומרי מצוות. שם אתה מתווה לעצמך מה אתה מוכן ומה אתה לא, והכל פתיר. אפשר לעסוק בכל הנושאים. לשומרי מצוות יש אתגר יותר גדול במציאת פתרונות יצירתיים, איך לעסוק בהכל בלי להגיד ולהראות כל דבר. זה פתיר לחלוטין. והפתרונות יימצאו תוך כדי עבודה".
גם לתל אביבים נמאס
חגי לובר, מנהל התיאטרון ובית הספר למשחק 'אספקלריא', סבור שהפריצה של המגזר הדתי בתחום התיאטרון תגיע בעיקר מתוך צמא של הקהל הישראלי לתכנים הרוחניים, צמא שבוער בשטח כבר בימים אלו. "מבחינת מחזאות, יש לנו את המשהו המעניין, המיוחד והשונה הבא. אנחנו בעולם בו גס ליבם של האנשים, משעמם אותם מה שעולה שוב ושוב בתיאטרון, בריאליטי, בטלוויזיה. אני לא אומר זאת כאדם דתי – 'כי זה לא צנוע', אלא יש חוסר צניעות כל כך ברוטלי ופנייה למכנה משותף כה נמוך, שנפש האנשים נקעה מזה. הם מחפשים משהו אחר, רענן".
לובר ממחיש את הדחייה שחש הציבור הכללי מהתיאטרון הקיים, בסיפור על מורה חילונית בבית הספר שלו שמשחקת בהצגה באחד התיאטראות. "היא ממש התביישה כשאמרתי שראיתי אותה מופיעה בהצגה מסוימת. זו הצגה נמוכה. ההצגות מעייפות גם את התל אביבים. הקו הכללי הוא שאין בשורה, ואצלנו יש. לא כי אנחנו חכמים ויפים יותר, אלא בגלל שנמאס לך ממדרגת חיים מסוימת ואתה מחפש דרגה גבוהה יותר. אנחנו יכולים לתת את החיבור לנשגב ולנצחי, ולא לבחורה כזאת או אחרת".
