סגן ראש הממשלה, השר דן מרידור, הציע בשבוע שעבר בראיון לרשת ב' בנושא המשך ההקפאה, לאפשר בנייה רק ב'גושי ההתיישבות' וביישובים הסמוכים לגדר ההפרדה, ולהמשיך את ההקפאה במקומות שבהם אמורה לקום המדינה הפלשתינית. מיד אחריו התראיינה גם שרת התרבות והספורט לימור לבנת, וכשנשאלה לגבי תוכניתו של עמיתה השר דן מרידור ענתה כיהודיה טובה בשאלה: מישהו בכלל יודע להסביר מהם גושי ההתיישבות, מה הגודל שלהם ואלו יישובים בדיוק כלולים בהם?

לבנת נגעה בנקודה הנכונה ביותר. דומה שאין עוד מונח פוליטי כל כך מדובר וכל כך נדוש, שהכל דנים ודשים בו ומתווכחים עליו בלהט, בלי שמישהו יודע להגדיר אותו במדויק.

תפישת ההתיישבות של הוועדה בראשות אריאל שרון היתה התיישבות גושית. הגושים היו מפוזרים בכל רחבי יהודה ושומרון ובחבל עזה, כשמטרתם אחת: לטרפד אפשרות של הקמת מדינה פלשתינית, כתוצאה ממימוש תוכנית
תשאל כל אזרח בישראל מהם 'גושי ההתנחלויות' והוא יגיב מיד 'אריאל', 'מעלה אדומים'. מדוע רק הם? התואר 'גוש התיישבות' מתאים לכל רצף יישובים יהודי צפוף שבו אין כמעט אוכלוסייה ערבית או כפרים ערביים. אם כן, למה ייגרע חלקם של גושי התיישבות לא פחות משמעותיים, כמו גוש אדם-פסגות-מכמש שהוא צמוד קו ירוק לא פחות מגוש אריאל, או גוש טלמון-דולב-חרשה, שאמנם איננו צמוד 'קו ירוק' אבל ההתיישבות בו 'גושית' לא פחות מכל גוש אחר? לפוליטיקאים פתרונים.

ועוד שאלה: האם 'גוש אריאל' הוא באמת גוש? האם הוא רק העיר אריאל, או כולל גם את ברקן, קרית-נטפים, יקיר ורבבה? האם גוש-עציון כולל גם את יישובי מזרח הגוש כמו תקוע, נוקדים ואל-דוד? ומה המשמעות של גוש מעלה-אדומים? האם הוא כולל יישובים כמו כפר-אדומים, ענתות ואלון? עד היום כל התשובות לשאלות הללו נותרו מעורפלות במכוון.

הניסיון היחיד עד כה להגדיר גיאוגרפית את גושי ההתיישבות נעשה ערב בחירות 2006. במסמך ההבנות שניסח המועמד לראשות הממשלה אהוד אולמרט עם הרב יואל בן-נון בתמורה לתמיכת האחרון ב'קדימה', כתב אולמרט כי "בכל תהליך מדיני יישמר מעמדה הריבוני והמאוחד של ירושלים ויישמרו גושי ההתיישבות המרכזיים: גוש עציון, גוש עוטף ירושלים, גוש אריאל, ואזורי ביטחון בעלי חשיבות חיונית בישראל". במצע של מפלגת קדימה שהספיק לנסח אריאל שרון, דובר סתמית על "שמירת ירושלים וגושי ההתיישבות הגדולים והקמת מדינה פלשתינית לצד מדינת ישראל".

לא חלפו חודשים ספורים, וממשלתו של אולמרט עצמו, בחודש מאי 2006, אישרה את התוואי הסופי של גדר ההפרדה. התוואי הזה רמס סופית את רעיון ה"גושים". אריאל, למשל. התוואי החדש פירק סופית את "גוש אריאל". במקום גוש נוצרו שתי רצועות גדר צרות, מין אצבעות דקיקות לאורך כביש חוצה-שומרון ולאורך הכביש המתוכנן אלפי-מנשה-קרני-שומרון, ללא כל מרחב מחיה עתידי. רוב יישובי ה"גוש" המפוצל, כמו קדומים, רבבה, קרית נטפים, ברקן וקרני-שומרון, "ייחנקו" בגדרות צמודות. במילים אחרות: הגדר הזאת לא רק שאיננה יוצרת "גושים" מבחינת מרחב ההתפתחות והתיכנון העתידי, אלא היא חונקת אותם בתוך הגדרות.

והגדר הזו, בעיני השמאל, היא שמייצגת את גבול הקבע ביו"ש. השקפת השמאל גורסת כידוע, שכל היישובים שממזרח לגדר יפורקו, ותושביהם יועברו ל"גושי ההתיישבות" (אולי) או יפוזרו ברחבי הארץ.

ממשלה שהיתה רוצה לגלות רצינות בנושא הגושים היתה יכולה, למשל, לאשר מיידית את הבניה בשטח הקרוי E-1, האמור לחבר בבניה יהודית את מעלה-אדומים עם רכס הר-הצופים, ובכך ליצור בפועל את "ירושלים רבתי": רצף יהודי מירושלים אל מעלה-אדומים, מישור-אדומים, כפר-אדומים ומזרחה אל מצפה-יריחו, ורד-יריחו, ויישובי המועצה המקומית מגילות שבצפון ים-המלח. בדיוק לפי תפישת "שמירה על גושי ההתיישבות". בפועל, כל ממשלות ישראל, ממשלה אחרי ממשלה, דוחות את הקמת השכונה.

העמדה הפלשתינית העקרונית לא השתנתה מאז הסכם אוסלו: הקמת מדינה פלשתינית על פי קווי 67', כולל בירושלים, ופירוק כל היישובים. אם יישארו יישובים שלא יפונו, במסגרת "גושי ההתיישבות" (שכיום כבר ברור שכלל לא מדובר ב"גושים" אלא במובלעות קטנות) ישראל תצטרך לפצות את הפלשתינים באדמות חלופיות, ביחס של 1:1. זה כולל, אגב, גם את ירושלים. כלומר: על פי העמדה הפלשתינית, אם הכותל-המערבי, או הרובע היהודי בעיר העתיקה, יישארו בריבונות ישראלית בהסכם קבע, ישראל תצטרך לפצות את הפלשתינים על כך בשטח חלופי ביחס ישיר, מטר תמורת מטר, דונם תמורת דונם.

הגיאוגרף הפלשתיני חליל תופוכג'י, המכהן כראש המחלקה למיפוי באגודה ללימודים ערביים, טען בשנת 2004, אחרי פירסום מכתב בוש לשרון (עליו ידובר בהמשך), כי הפלשתינים שוללים את "התמקדות ישראל בחשיבות השמירה על שלושת גושי ההתנחלויות הגדולים, שהוקמו על אדמות הגדה המערבית, והם: מעלה אדומים, אריאל וגוש עציון, בנוסף להתנחלויות שהוקמו על אדמות ירושלים המזרחית…" תופוכג'י הזכיר כי "הצד הפלשתיני הכיר עקרונית בשלושת גושי ההתנחלויות, הן בשיחות טאבה, הן בקמפ-דיוויד והן בוושינגטון, במסגרת הדיון על חילופי שטחים בשיעור שיגיע ל-3 אחוזים מאדמות הגדה המערבית".

לפני כשנתיים גילה יושב ראש צוות המשא ומתן של הרשות, אבו-עלא, כי ממשלת אולמרט הסכימה לוותר על 93% משטחי יהודה ושומרון, ומבקשת לספח רק 7% מהשטח בגושי התיישבות. הוא סיפר שאולמרט ביקש להשאיר ארבעה גושי התנחלויות גדולים - אריאל, מעלה אדומים, גוש עציון וגבעת זאב. אבו עלא הבהיר כי הרשות דחתה את ההצעה הישראלית, ואמר כי "מדובר בשטחים החיוניים להקמת המדינה הפלשתינית". השנה גילה אבו-מאזן כי הגיע בשעתו להסכמה עם אולמרט על גבולות המדינה הפלשתינית על בסיס גבולות 67'. "כמעט הגענו להסדר" – אמר אבו-מאזן – "ואני הסכמתי על חילופי שטחים בהיקף של 1.19% ואשר דומים בגודל ובאיכות, ואילו הוא (אולמרט) הציע 6.5% (לחילופי שטחים), ואני סירבתי. לא הגענו להסכמה". הרשות הפלשתינית, יש להזכיר, מתעקשת כי חידוש המו"מ הישיר עם ישראל יתחיל מהנקודה בה הוא הופסק עם אולמרט.