"גושי ההתיישבות" של שרון

הראשון שדיבר בגלוי על גושי התיישבות היה אריאל שרון. זה לא היה במכתב המפורסם שכתב לו נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש בתמורה לעקירת יישובי חבל עזה (עליו כאמור עוד נדבר בהמשך), אלא כבר לפני 31 שנה, בממשלת בגין הראשונה. שרון, אז שר החקלאות, עמד בראש ועדת שרים לענייני התיישבות. בחודש תשרי תש"מ השלימה הוועדה הכנת "תוכנית שנתית להתיישבות ביהודה, בשומרון, בחבל עזה וברמת הגולן". זו היתה הפעם הראשונה שגורם ממשלתי הכין תוכנית התיישבות מקיפה ביו"ש - ולמרבה הצער, גם האחרונה.

תפישת ההתיישבות שלה היתה התיישבות גושית - גושי התיישבות ולא יישובים מבודדים. הגושים, כמובן, היו מפוזרים בכל רחבי יהודה ושומרון ובחבל עזה, כשמטרתם אחת: לטרפד אפשרות של הקמת מדינה פלשתינית, כתוצאה ממימוש תוכנית האוטונומיה עליה הוסכם בהסכם קמפ-דיוויד עם מצרים, שנחתם שנה לפני-כן. נתאר אותם מצפון לדרום: (פירוט המניעים המיוחדים לפיתוח כל גוש לקוח מהתוכנית עצמה): גוש קרני-שומרון, שנועד להרחיב את הנוכחות היהודית במורדות המערביים של השומרון; גוש אריאל, שנועד לשליטה על שני הצירים העיקריים בלב השומרון, כביש 60 וכביש חוצה שומרון; גוש נוה-צוף להרחבת הנוכחות היהודית במורדות המערביים של הרי בנימין תוך שליטה בצירים העולים משפלת לוד לגב ההר; גוש מעלה-אדומים ליצירת הנדבך המזרחי בטבעת היישובים סביב ירושלים ושליטה בציר המוביל לירושלים; גוש גוש-עציון-תקוע לחיזוק הנדבך הדרומי של טבעת היישובים סביב ירושלים ויצירת רצף התיישבות יהודית מחבל עדולם עד מדבר יהודה, תוך יצירת חייץ בין בית-לחם לחברון; גוש מעון-כרמל על הציר החיוני מערד לירושלים ולמעלה-אדומים, שיועד להיות חוליה במערכת ההתיישבות מבקעת בית-שאן, בקעת הירדן, מעלה-אדומים עד צפון הנגב, ולשמש בלם להתפשטות ההתיישבות הערבית בהר חברון המזרחי; והגוש האחרון - גוש זיקים, שנועד למנוע שימוש בלתי מבוקר באדמות המדינה בחולות שמצפון לעזה.

השוואת מפת התוכנית למפת ההתיישבות הקיימת מלמדת שהתוכנית בוצעה בסופו של דבר - בגדול. רוב גושי ההתיישבות בתוכנית אכן קמו כגושים. רק מיעוטם נשארו כיישובים מבודדים - בעיקר בצפון השומרון ובמרכז דרום הר-חברון, וזאת בגלל שמימוש התוכנית פשוט לא הושלם.

"תוכנית הגושים" של מועצת יש"ע

המונח 'גושי התיישבות' צץ מחדש בעקבות הסכם אוסלו. באופן פרדוכסלי, הגוף שפעל לביסוס הגושים הללו היה דווקא מועצת יש"ע. על פי הסכם אוסלו א', המרחב ביו"ש כולו אמור היה להיות שטח פלשתיני, כשהיישובים מצויים בתוכו כאיים מבודדים, כל יישוב בפני עצמו. במועצת יש"ע החליטו להקדים תרופה למכה. מיד אחרי שפורסם ההסכם, התווה בחשאי הצוות המדיני של מועצת יש"ע בראשות ישראל הראל, את התוכנית שכונתה "תוכנית הגושים". עיקרה היה חיבור כל היישובים לגושי התיישבות יהודיים, שיהוו ריבונות יהודית בתוך האוטונומיה הפלשתינית. במסמך שחובר בצוות המדיני נקבע כי כל אחד מהיישובים ביו"ש יחובר בדרך כלשהי לאחד הגושים. לא יישאר יישוב אחד מנותק. גושי ההתיישבות יישארו כולם בריבונות ישראל.

המסמך הציע לכלול בגושים היהודיים בנוסף ליישובים גם אזורי תעשיה, אתרי תיירות, מקומות קדושים ואתרים ארכיאולוגיים. לגבי הכבישים קבע המסמך כי צירי התנועה בין הגושים יהיו כולם בפיקוח צה"ל.

עוד קבע המסמך של מועצת יש"ע שבגושים היהודיים לא ייכללו כלל יישובים ערביים, גם אם קווי התיחום של הגושים ייקבעו בצורה מפותלת עקב כך. לעומת זאת, בעלי קרקעות ערבים שאדמותיהם ייכללו בתחום הגושים היהודיים יוכלו להמשיך ולעבד את אדמתם. "תוכנית הגושים" שבנתה מועצת יש"ע תאמה את הסכם אוסלו, והיתה מעין הצעה לעמדת מדינת ישראל לקראת המו"מ על פרטי יישום ההסכם.

במועצת יש"ע היה ויכוח קשה סביב המסמך, שנוסח במכוון כתואם את ההסכם בין ישראל ואש"ף. אנשי "האופוזיציה הפנימית" במועצה, בעיקר אליקים העצני ובני קצובר, טענו כי המסמך מהווה למעשה תמיכה של המתיישבים בהסכם עם אש"ף. עם זאת, הם הסכימו כי ההצעה תועלה לא בידי הצוות המדיני אלא בידי הצוות הביטחוני, כיוון שאז הוא יקבל משמעות שאיננה מדינית, אלא רק מאמץ להבטיח את המשך ההתיישבות היהודית ביהודה, שומרון וחבל-עזה.

במועצת יש"ע החלו בשרטוט מפות מפורטות של תחומי הגושים היהודיים. הפעולה נעשתה בתיאום עם משרד הביטחון, וליתר דיוק מול סגן שר הביטחון דאז מוטה גור, שקיבל את האחריות על המינהלת "קשת צבעים" – המינהלת שהוקמה במשרד הביטחון לצורך ליווי הסדרים מדיניים מבחינה ביטחונית.

כסגן שר הביטחון, אימץ גור את תפישת "תוכנית הגושים", וביקש להכינה כתוכנית של משרד הביטחון. לכן מיד אחרי החתימה על הסכם אוסלו שלחה לשכתו של גור מסמך אל כל ראשי המועצות היהודיות ביש"ע, ובו בקשה לריכוז נתונים לגיבוש התוכנית. הנתונים כללו את תוכניות המתאר העדכניות של שטח השיפוט של כל יישוב לרבות האדמות החקלאיות, אזורי התעשיה ואתרי תיירות; בעיות קריטיות בתחום קרקעות היישוב; צירי התנועה ודרכי הגישה לכל יישוב; מרכיבי הביטחון השונים, בהם גידור, תאורה, רכבי הביטחון ושטחים שולטים על כל יישוב ויישוב; מקורות מים, קווי חשמל ותקשורת, שמורות טבע ואתרים ארכיאולוגיים, וגם בקשה לתיאור ראיית המתיישבים את יחסי הגומלין הנחוצים עם הפלשתינים בתחומי הכלכלה התשתית וכד'.