בהמשך ישיר למדור הקודם – מה אפשר כבר לומר על פיגוע הירי השבוע, שלא ייפתח במילים "הפיגוע מוכיח"? אולי רק זאת: גם כשייחתם הסכם מדיני, גם כשנצא מכל יש"ע, גם כשהיכל התרבות באריאל ייחרב, גם כשנבנה גדרות וראשן בשמיים בינינו לבין הפלשתינים, גם כשנקבל את עקרון זכות השיבה, גם כשאחינועם ניני תהיה ראש הממשלה – עדיין יירצחו יהודים בארץ הזאת רק משום שהם יהודים שבחרו לחיות בארץ הזאת. מי שמפנטז על סיום רצח העם בארצו חי כנראה במדינה אחרת.

אמנות ולחימה

עזבו אותם, את האמנים המחרימים את היכל התרבות באריאל. הם לא אשמים. פשוט התנחלו בתוכם שדים של טירוף משיחי. תחשבו על מוחות שטופים, זומבים מהופנטים וכל יתר הביטויים שהגו שמואל הספרי ואלדד יניב, ותקבלו את מיטב אנשי התיאטרון של ישראל. חלקם נולדו לתוך השנאה התהומית למתנחלים, לדתיים ולכל מה שאינו הם. רבים מהם שונאים גם את חבריהם למקצוע בגלל שאינם הם, וכמה מהם שונאים את עצמם. אבל נגד האויב המשותף מאריאל הם נאבקים בהרמוניה מופלאה. למשל, אותו שמואל הספרי, שהבטיח להחרים את השחקן המשתמט איתי טיראן ולא לעבוד איתו לעולם. כעת שניהם מדברים מאותו גרון כדי להחרים ציבורים אחרים.

אל תאמינו להסברים הפוליטיים השכלתניים של אותם אמנים. הם לא מחרימים רק פיסת אדמה, אלא את כל מי שיושב עליה. אי אפשר להגיע לדה-לגיטימציה כה קיצונית של שטחים ויישובים בלי לתעב עד מוות את היושבים עליהם. צודקים האמנים בכך שאי אפשר לנתק תרבות מפוליטיקה, אבל באותה מידה אין דרך לנתק בין פסילת התנחלויות לפסילת מתנחלים. ובשנאת מתיישבי יש"ע אין שום דבר שכלתני. מגיל אפס מדקלם השמאל טקסטים על כיבוש ואפרטהייד ובריונות של מתנחלים, ואחר כך מצפה את כל הג'יפה בדיבורים יפים על שלום. זהו המטען התרבותי העובר כאן מדור לדור כבר 43 שנה.

אם התנגדות עולם התיאטרון להתנחלויות היתה שכלית, היינו מוצאים בה גם גוונים. היכן נמצאים במאים ושחקנים שיתמכו בגלוי בתושבי אריאל, שיצהירו במפורש כי מותר להיות בעל דעה פוליטית שונה ולהתבונן בקו הירוק מבפנים ועדיין להישאר אהוב ואח. דעה נועזת שכזו כמעט לא נשמעה השבוע, ואני כותב 'כמעט' רק משום שאולי פספסתי משהו. מתנגדי החרם שבין האמנים הביעו עמדה מנומקת נגד חרמות באשר הם, אבל נמנעו מלהביע תמיכה ואהדה לתושבי אריאל עצמם.

את האמנים לא מעניין כלל מהו טיבם של תושבי העיר השנייה בגודלה בשומרון, מהיכן הגיעו, מהן דעותיהם הפוליטיות והדתיות ומהן העדפותיהם התרבותיות. את חומות הניכור האנושי והאפרטהייד התרבותי בונה השמאל הקיצוני באמצעות סיסמאות מאובקות משנות ה-60 וה-70, שהתפתחו במשך השנים לאמונה דתית יוקדת. ומי כמונו יודעים כמה חזקה האמונה הדתית גם במציאות מורכבת ומשתנה. אין זה מפתיע שאפילו טיפוסים רבי קסם כמו ירדן בר-כוכבא (אאוץ', כואב הלב) ואבי גרייניק לא יכולים להוציא רגל מהעיגול הדתי-משיחי העוין של המילייה שלהם.

אבל עזבו אותם, את האמנים. יש לנו די צרות משלנו, ובראש ובראשונה - האמנים שלנו. אין לנו מהם מספיק, בוודאי לא ברמה משביעת רצון, שתאפשר לנו לוותר על האמנים ההם. כן, אני קורא בטוקבקים את כל ההצהרות המתלהמות על חרם נגדי. בואו נקווה שבתיאטראות השונים לא ישימו לב שהאקדח שלנו ריק כמעט כמו עגלת האמנות שלנו. במשך שנים לא טיפחנו ולא עודדנו את היצירה לסוגיה, ואף ביקרנו וביזינו את אלה שניסו. וכעת אין לנו תחליף תרבותי הולם למחרימי המתנחלים, שיאפשר לנו לוותר עליהם לחלוטין ועדיין לחיות מחוץ לגטו.

לפיכך, כל שנותר לנו לעשות הוא את ההפך הגמור: לצרוך תרבות ואמנות וידע בכמויות מסחריות ובתדירות גבוהה ככל הניתן. איפה? באריאל. עלינו לעודד את היכל התרבות החדש, לסייע לו ככל הניתן ולהעשיר את עולמנו הפנימי בתכנים ראויים, בהנחה שנמצא כאלה. ומצד שני, לסנן היטב את האנשים היורקים בפנינו, לבדוק מתי אנו יכולים לוותר עליהם ומתי עלול הוויתור להזיק לנו, לרוחנו ולתרבותנו. עלינו לשמור על איזון ולדאוג לכך שהם ישלמו את המחיר, ולא אנחנו.

נסיגה חד צדדית

החלטת הממשלה מלפני כחודש, על השארתם בארץ של כ-800 מתוך 1200 ילדי העובדים הזרים, שבה אליה כבומרנג. מתברר כי קל ופשוט יותר להיאבק למען 400 ילדים מאשר למען 1200. "האם 400 ילד זה מה שיהרוס אותנו?" שואלים הצדיקים בשנקל מעל דפי העיתונים, כשהם מתעלמים מהילדים הרבים שכבר הוחלט להשאירם ומההורים המאושרים. מאז אותה החלטה, גם הממשלה עצמה הפכה מפולגת יותר בנושא, שלא לדבר על בני הזוג נתניהו.

כמה זה אופייני לממשלת ישראל, שמדיניות הפשרה של היום הופכת לעמדת הפתיחה בוויכוח של מחר. בכל פעם שהממשלה מנסה לרצות את הצדדים באמצעות החלטות פרווה, התיאבון מנגד רק הולך וגובר. כך קרה עם ועדת טירקל, כשבמקום ועדה ידידותית לבדיקת המשט קיבלנו ועדה נשכנית אחת כאן ועוד אחת באו"ם; כך עם הקפאת הבנייה ביו"ש, שרק הביאה את הפלשתינים לבוא בדרישות נוספות בירושלים; כך מתנהל המו"מ על עסקת שליט וכך נראים יחסינו עם ארה"ב. כל נסיגה חלקית בעמדות הממשלה מתורגמת מיד לחולשה ומזמינה תביעה לנסיגה מוחלטת. לא הגיע הזמן ללכת פעם עד הסוף, לשם שינוי?